Styan- Modern Drama vol. 2 – Chapter 16

 

THEATRE OF THE ABSURD: BECKETT AND PINTER.

 

בתום מאחה"ע 2, פריז הפכה מרכז אמנויות במה במערב. תיאטרון צרפתי היה מקושר אוטומטית לתיאטרון אבסורד. התקופה של "מחכים לגודו" הייתה תקופה של המלחמה הקרה, מתיחות רבה בין מזרח למערב.  המחזאים אשר פעלו בפריז ונחשבו אבסורדיים לא השתייכו לאסכולה מסוימת בפריז. כל אחד הגיע ממקום אחר- יונסקו, בקט וכו.

את התפרצות האבסורד בפריז של התקופה ניתן אולי להסביר כתגובה ניהיליסטית לכל הזוועות שהיו עדים הכותבים במהלך המלחמה. האבסורד הציג את השלילי באקסיסטנציאליזם של סרטר- חוסר האונים, אומללות של העולם נטול מטרתו.

דרך עבודותיו של בקט ניתן למצוא מציאות כואבת, לפי דבריו של קו: כלא בלתי נסבל!בחיינו יש חופש אבל זהו חופש של עבד שיכול רק לזחול על המזח.

במחזותיו של יונסקו כל סמל על הבמה הינו בשביל לזעזע ולהפתיע. קאמו בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מציג את האדם ככלוא בעולם סובייקטיבי, מטרתו לתאר את הסיוט העלול להיגרם במצב של חוסר מטרה, בדידות, שתיקה.

למחזות האבסורד אין עלילה או דמויות מסודרות.לדמיות לעומת מחזות ריאליסטיים אין מטרות מסוימות. הדיאלוג מופיע כמשפטי קלישאות בנאלי. כאשר משחקים אין שום דיון במצב האדם.חוסר המטרה הוא משהו שנוגד את כל מה שאמנות שאפה והייתה בעבר. הרעיונות שרצו להציג היו כ"כ מזעזעים שנאלצו למתנם ולמצוא דרכים אחרות למשוך את תשומת לב הקהל. השיטות: צחוק, פארסה- היו הכי יעילות ונפוצות.

מחזותיו המוקדמים של סמואל בקט בעזרת טכניקה ותכנים של פנטומימה הציגו את העיסוקים היומיומיים. כל הדמויות במחזות מחכים לגודו לendgame הן כולם זוגות ליצנים קומיים אשר משנים והופכים עצמם ע"י משחק כפול ודיבור סותר. אובדן הכבוד, התנהלות הדמויות ועיסוקיהן הופכים הכל לאבסורד. השחקנים עם הדמויות לא צריכים לפתח ספור עם הדמות, זוהי הופעה. ביצירתו של בקט- הקיום הוא כלום ורק בדמיון: המתנה אינסופית.

הזמן אינו קבוע לעתים "טס" ולעתים אינו זז, אין דבר כזה סיבה ותוצאה. הופעת הנער המודיע כי למחרת יגיע גודו אך ביום למחרת מופיע הילד בשנית ומכריז שנית אך האם זה אותו הילד? האם מדובר במחר? הסימן היחיד נמצא בעלי העץ אשר נוספו מעט. בצורתה הטובה ביותר, דרמה מסוג זה משיגה ספרות וקצב הן כקומדיה והן בז'אנר הספציפי. הצד הקומי שבו הוא שעזר לו להפוך יותר נפוץ ומקובל. לאחר ההיכרות הראשונית עם ההזרה והזרות אשר משדרים מחזות האבסורד הפכו אלה מוכרים וידועים ברחבי העולם.

דבר נוסף, במחזות האבסורד הקהל נחשף לזוועות.

"מחכים לגודו" נכתב בצרפתית בין 47-9. הודפס ב52. בקט האירי טען כי כתב את הטקסט בצרפתית כיוון שרצה שזה יהיה פשוט. בקט נתן את הטקסט לבמאי בשם בלין אשר התלהב מהמחזה. 1952 זכה המחזה להרצה בתיאטרון קטן בעיר אך זה היה כרטיס הכניסה של בקט לתיאטרון המקצועי. לאחר ההצגה אמנים רבים התלהבו מאוד מן ההצגה ועד מהרה תורגמה לשפות רבות.

הבמה של בקט תמיד כמעט ריקה, הרבה חלל. הטקסט עצמו מכתיב באופן מוחלט מה על השחקנים לעשות. בימויו של בלין היה אהוב למדי על בקט שזה דרש מבלין ויביים את גודו ב- 56 תיאטרון ה "הברטו" וב- 61 באודאון. באנגליה, התפתחות המחזה "מחכים לגודו" הייתה פחות מוצלחת. ראלף ריצ'רדסון סירב לקטע מן המחזה כיוון שלא הבין אותו ובקט סירב להסבירו. בשנת 55' פיטר הל ביים גירסה לא מצונזרת של המחזה במועדון קטן, הגירסה הועברה עם צנזורה לתיאטרון "הקריטריון", בקט אשר צפה במחזה לא היה מרוצה כלל מההפקה, ההופעה המוחשית של זבל על הבמה לא העניקה את האשליה של הבמה הריקה והתרחשות המחזה בשומקום ושומזמן. העיסוק במחזה כל כך שונה משך אחריו מבקרים, סטודנטים וקב' שחקנים אשר העלו אותו שוב ושוב בניסיון להבין יותר ולהעמיק יותר..

הבכורה האמריקאית התרחשה בשנת 56. הפקתו הראשונה במיאמי של אלן שניידר החלה ברגל שמאל, הכרזות הבטיחו הצגה מבדרת אך הנופשים זכו להפתעה, ההפקה הייתה כישלון חרוץ.

בשנות ה-60 החליט בקט בעצמו להתערב בהפקות, שינה אלמנטים בתאורה, את העץ.. מאז, בקט ביים מחזות רבים שלו ברחבי אירופה.

שתפו פוסט זה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים
צילום בר מצווה בשבת והשלכותיו

כל אירוע משפחתי או אישי ולמעשה כיום בכל הזדמנות אנו אוהבים להנציח כמובן כל אירוע והתרחשות, ולכן הצילום הופך למרכזי