הדאדאיזם: מתוך התוהו הרוחני והאומנותי באירופה של תקופת המלחמה קמה תנועת אומנות חדשה: הדאדאיזם. התנועה הדאדאיסטית קמה כתנועת מחאה כנגד הערכים הנואלים של החברה המודרנית, כפי שהשתקפו בקטל ההונים של מלחמה"ע ה1. מהפר אומנים הקימו את "קברט וולטיר" שהפך להיות מועדון בידור בינ"ל בו השתמשו בכל האומנויות. השם dada (כינויו של תינוק לסוס-נדנדה) אומץ בהתלהבות ע"י אמני התנועה כשם המתאים למטרתם: הרס האמנות של העידן הבורגני, אשר לדעתם, יצר את זוועות המלחמה.
הילסנבק, שכתב את ההיסטוריה של הקבוצה, הגדיר את מטרותיה: האומנות המופשטת- סמל לכבוד מוחלט. נטורליזם- חדירה פסיכולוגית של מניעי בורגנות, אויבת נפש. כל חיקוי של הטבע אינו אלא שקר. תנועת הדאדא מכוונת לשמש שטח כינוס והתארגנות לכל כוחות המופשט וקרש קפיצה לכל תנועות האומנות הבנ"ל.
מעבר לקביעת הדאדאיזם כתנועת החלוץ האוונגרדית למופשט באומנות נעשה נסיון ליצירת צורות חדשניות של אמנות "נונסאנס" (שהיכתה בתדהמה את צופי התקופה) הדאדאיזם נועד להרוס את כל ערכי החברה הבורגנית המודרנית: מערכות הסדר הציבורי, הקונוונציות החברתיות וסדרי ההתארגנות והנימוס המקובלים. בהמשך תקף הדאדאיזם לא רק את עקרונות הממסד האמנותי המקובל, אלא גם את הזרמים האוונגרדים החדשניים ביותר, כגון הקוביזם והפוטוריזם. הדאדאיסטים ראו את הפוטוריזם כריאליסטי וכפרוגרמטי מידי, אם כי הושפעו ממנו בעיצוב רעיון הסימולטניות.
מחזה ראשון שהעלו "הספינקס ואיש הקש".
אסלין טוען שהדאדא לא השאירה השפעה ממשית. וזאת מכיוון שהייתה עסוקה בהרס ובשלילה, ולא ביצירה ויצירתיות. אבל בפרספקטיבה היסטורית, מנק' מבט של היום נראה שהדאדאיזם לא היה כ"כ ניהליסטי כפי שרצה או כפי שחשבו עליו. פעל ב2 מסלולים, פוליטי ואסתטי. אסתטי: נסיון לשנות במהפכנות את דפוסי הקליטה האומנותית, שבירת המסגרות הקשוחות של האומנות שמנעו הבנה בסיסית בין האומן לקהל. פוליטי: חיסול הממסד הפוליטי הקיים. בברלין אחרי 1918 לא היה קיום לאמנות רידקלית בלי עמדה פוליטית. לכן, הדאדאיסטים הפכו פוליטיים וזנחו את הכיוון המיסטי-אנרכיסטי. הם בזו למיסטיציזם ול"אני" המוקרן החוצה של האקספרסיוניסטים, כשם שלעגו לביקורת החברתית הקלושה, לדעתם, שאפיינה את היצירות האקספרסיוניסטיות. הם תוקפים אותם ואומרים שהאקס' לא מילאו את הציפיות שתלו בהם ורק הפכו לדור המקווה שיזכירו אותו במקום של כבוד בתולדות האומנות.
השפעת התיאטרון הדאדאיסטי על תיאטרון האבסורד בשנות ה50, משתקפת בטכניקה של "תיאטרון טהור" שאפיינה את המחזות הדאדאיסטים בשנות ה20. אבל החשיבות ההיסטורית של הדאדאיזם הייתה בהשפעתו על התנועה החדשה שצמחה- הסוריאליזם.
הסוריאליזם: אלפרד ז'ארי- מבשר הסוריאליזם. השתמש ביסודות לא ריאליסטים של הבמה הסימבוליסטית, כדי להפוך פיסות מציאות למרקם של סיוט דמיוני ולהקרנות של סטירה פרודי סטית פרועה. המחזה "המלך אובו" נראה ממבט ראשון כתאטרון בובות ילדותי ונאיבי, מתברר בהמשך כבעל משמעות פוליטית קשה, אשר מחברו מעוניין להמם את קהלו הזעיר-בורגני בחשיפת שפלותו וכיעורו העצמי. (את ז'ארי המשיך הסוריאליזם רק אחרי 20 שנה).
שבירת הקונבנציות התיאטרוניות ע"י ז'ארי השפיעה לטווח רחוק על עקרונות הדרמה הסוריאליסטית של אפולינר וממשיכיו. (התפתחות הסוריאליזם דווקא אחרי מלחמה"ע ה1, כמו התפתחות האבסורד דווקא אחרי מלחמה"ע ה2 – תגובה על אובדן החיים ההמוני וביקורת חברתית).
השפעה חשובה- תורת הפסיכואנליזה של פרויד. ב"פרשנות החלומות" קבע את ההשפעה החשובה של התת מודע בעולם הנפשי. ברטון- אימץ את המונח "סוריאליזם" כדי לציין שהחלומות והתת מודע הפכו לבסיס התמטי והטכני של התנועה האסטית החדשה. הטכניקה התרפויטית של ה"אסוציאציה החופשית" של פרויד הפכה למושג ה"כתיבה האוטומטית". ברטון ששלט בעקרונות הפסיכואנליזה הגיע למסקנה כי ניתן להשתמש בדימויים הסימבוליים המתגלים בחלומות ובניתוח חלומות למטרות עיצוב אמנותי מקורי וחדשני.
(ההגדרה הראשונית של אפולינר למחזהו "השדיים של טירזיאס" כ"דרמה סוריאליסטית" מתייחסת לסוריאליזם בצורה שונה וכוללנית מזו של ברטון). אפולינר מודע לחדשנות ומנסה להגדריה את המגמה האומנותית- ניתן לשוב אל הטבע עצמו, אך בלי לחקותו כדרכם של הצלמים. אסלין קובע לגבי הסוריאליזם של אפולינר שהוא סוג של אומנות ממשית מן הממשות והיא מבטאת מהויות ולא תופעות. תיאטרון מודרני פשוט ומהיר. אפולינר הושפע מסטרינברג שהגדיר את ה"נטורליזם החדש" = האקספרסיוניזם: "האומנות אינה צריכה להיות מעוצבת רק מחיקוי של נתח מציאות באופן טבעי". רואים כאן קשר הדוק בין האקס' לסוריאליזם!
במחזה "השדיים של טיריזיאס"- התייחסות סטירית וגרוטסקית לבעיות של אחרי המלחמה: דלדול האוכולוסיה ושחרור האישה. אפולינר מפתח במחזה זה את הקונבנציות התיאטרוניות המהפכניות של "המלך אובו" לז'ארי בתוך הדגשת האספקט הסטירי והחברתי. האלמנט הפוליטי והסטירי של המחזה מחוזק כאשר בדיאלוג משובצים קטעי כותרות עיתונים הנפלטים לחלל בקריאות אופייניות למוכרי עיתונים.
כל התחבולות התיאטרוניות והאמצעים הבימתיים המגוונים מכוונים להפוך את הריאליזם האופייני ל"מחזה עשוי היטב" לסוריאליזם אוונגרדי. הסוריאליזם שבתיאטרון נשלט מראשיתו ע"י העקרון האסתטי האופיני גם לשירה ולאמנות הפלסטית הסוריאליסטית – העמדה זו בצד זו של יחידות שונות לחלוטין בצורה מפתיעה ובלתי צפויה, שיעמידו בהלם את צופה התיאטרון (או הקורא) ויעבירוהו למצב שמעבר לריאליזם.
ברטון- הפך את התנועה הסוריאליסטית לאחת התנועות האסטתיות החשובות בין מלחמה"ע ואף הנחה את תנועת האמנות המודרנית משלב הדאדא לשלב הסוריאליזם. חדשנותו האסטית קשורה בדרכי השימוש של עקרונות הפסיכואנליזה למען העיצוב האמנותי. הגדרתו: "סוריאליזם- ש"ע. פעולה נפשית אוטומטית המכוונת להביע בדיבור או בכת או בכל דרך אחרת של ביטוי את תהליך המחשבה האמיתי. זהו התכתיב של המחשבה, חופשי מכל פיקוח של הבינה והבלתי תלוי בכל משפט קדום אסטתי או מוסרי". אך למרות ההגדרות הסוריאליזם נשאר תמיד קבוצה בלתי מגובשת של אמנים אינדיבידואליסטים בדומה לתנועה האקס', לפוטוריזם ולדאדאיזם.
