הקדמה: מכנה את תקופת המעבר בין המאה ה19 ל20 "הפרולוג של המאה ה20" כי המהפכה האומנותית התרבותית והתיאטרונית הקדימה וחזתה מראש את המהפכה ההיסטורית הפוליטית בין 2 מלחמה"ע ובעקבותיהן. במבוא: רקע אומנותי ותיאטרוני לדרמה, מאמץ התיאטרון להידמות לשאר האומנויות. בפרק הראשון: תנועת האוונגרד וההתמודדות של זרם הריאליזם איתה. ויחסים בין האוונגרד והתיאטרון הניסויי ושאר תופעות באומנות בתרבות ובחברה בין 2 מלחמ"הע. פרק שני: ניתוח תבניות עיצוב נסיוניות של מחזאי דור הביניים. פרק שלישי: השפעת המגמות התיאטרוניות והאוונגרדיות בין מלחמ"הע על הדרמה בת זמנינו.
מבוא: הרקע האמנותי והתיאטרוני לדרמה בראשית המאה ה-20: רצונו של התיאטרון להיות רלווטני ברצף התהליכים האסטתיים של המאה כמו שאר האומנותיות שיקף את החרדה שהוא איבד ממרכזיותו במאה ה20. המחזאים האוונגרדים החשובים רצו ללכת בעקבות שאר האומנויות במאבקן בריאליזים הייצוגי, לקראת אומנות המופשט. שפת האומנות והתיאטרון הישנה כבר לא התאימה, היה צורך ליצור שפה חדשה.
השפעות האומנות על התיאטרון:
"הטכניקה הפואנטיאליסטית"– שבירת צבעים לגווני יסוד, כך שעין הצופה ממזגת אותם מחדש. ב"מחזה חלום" וב"גן הדובדבנים" אין מערכת ייצוגית של חלל וזמן. שבירה של המציאות לפסיפס. הדרמה הריאליסטית (ע"י ה"קיר ה4) הופכת להיות שרשרת מצבים יומיומיים מעוצבים באקספסיוניסטיות- שלב חדש בתולדות התיאטרון והדרמה, ריענון הריאליזם התיאטרוני בין 2 מלחה"ע.
מלחה"ע ה-1 הבטיחה חופש לתנועות אומנותיותו ואוונגרדיות. נתנה דחיפה להתפתחות האוונגרד ולהשתחררות מהקונוונציות של המאה ה19, התבטא במודרניזם אוונגרדי. איבסן (אחדות זמן, עלילה ומקום) הפך להיות פשטני מידי. הדרמה החלה להיות שלמות אומנותית מורכבת הבודקת את התהליכים של עצמה יותר מאשר מנסה לחקות את תהליכי המציאות החיצונית. "פסיפס הפרגמנטציה הסימולטנית"– שיקוף עולם לפי שברירי תחושות המפוצלות לפסיפס מרכיבים נפרדים. באקספרסיוניזם ובסוריאליזם (זרמים אוונגרדים מרכזיים) – שימוש בטכניקות היערכות של יסודות הטרוגניים, מחסירים בכוונה יסודות קישור. (השפעה מכריעה על תיאטרון האבסורד של אחרי מלחמ"הע ה2). "פסיפס הפרגמנטציה הסימולטנית" יוצר מערכת תקשורת בין הקהל וההופעה, בניגוד לתגובות הפסיביות של קהל הצופים (מזדהה עם העלילה ע"פ הקיר ה4) מצפים המחזאים לשיתוף פעולה אקטיבי. יוצרים מחזה בלי סיום סגור, חלקיקי פסיפס חסרי קישור, ע"מ לאפשר מגוון פרשנויות ואפשרויות פיתוח. = שבירת מחציות בין הקהל והשחקנים ובין הבימה ומאחורי הקלעים. מיזוג של מציאות ודמיון. התערבבות בתודעת הצופים כחלק מהוויתם ולא כחוויה חיצונית.
"התנועה הקוביסטית"- אומנות העוסקת בעיקר בצורות ומשהוגשמה צורה מסויימת היא מוסיפה להתקיים בכוחות עצמה. (פיקסו). תפיסה מהותית- להחליף את עקרון "הקומפוציזיה לפי הטבע" בעקרון "המבנה העצמי". ציירם קוביסטים לא מצומצמים בנושא, מקום וזמן אלא חיפשו קשר בין חלקים (או אירועים) מקריים כדי ליצור הרכבה סימולטנית שתיהפך בעיני המתבונן למחוייבת המציאות. בניגוד לדרמה הריאליסטית של איבסן, אחדות היצירה לא קיימת בהתקדמות העלילה אלא בריכוזיות החוויה הנמשכת בהווה מתארך בו הכל נקלט בעת ובעונה אחת. "מחזה חלום" ו"גן הדובדבנים" מחזות ראשונים ע"פ "פסיפס הפרגמנטציה הסימולטנית", השפיעו על מהות וטכניקה על ריאליזם, אקספרסיוניזם וסוריאליזם.
מלחמה"ע ה1 הקצינה את מסלולי המחאה של תנועות אוונגרדיות, ניסיון למחוק את הריאליזם המימטי, ככל שגברו אימי המלחמה החרפיה הדרישה לאומנות מופשטת. הצייר פאול קלי: ככל שהעולם מחריד יותר- האומנות מופשטת יותר, עולם של שלום- מוליד אומנות ריאליסטית. האומנות לא מוסרת את הנראה לעין, אלא מעצבת אותו מחדש. תהליך היצירה מורכב, כולל שילוב של הסתכלות ומחשבה יחד עם שליטה טכנית ביסודות האומנות הנדרשת.
גדולי המחזאים של דור הביניים (בין מלחמה"ע) שילבו חדשנות מהפכנית וטכניקות דרמטיות עם הסתכלות ומחשבה, עיצבו מחדש את המציאות לפי התפיסה המודרניסטית של התקופה. כל אחד בדרך שונה: שאו- תבנית קומדיה ריאליסטית. פירנדלו- "תיאטרון גרוטסקה", עיצוב המציאות בתוך שילוב יסודות סימבוליסטיים ואקספרסיוניזם. או'ניל- שילוב של ריאליזם ואקספרסיוניזם. ברכט- טכניקות אקספרסיוניסטיות לשם גיבוש "התיאטרון האפי" על מגמותיו הפוליטיות והחברתיות המהפכניות. יצר ריאליזם מסוג חדש, השפיע על תיאטרון האבסורד המופשט והאנטי-ריאליסטי.
"התיאטרון החליפי"- שיקף מאבק לשמור על מעמדו המרכזי של התיאטרון במאה ה20.
מחזאי שור הביניים הצליחו לשקף במחזאותם את התפתחותה המהפכנית של התודעה המודרניסטית והשפיעו השפעה מכרעת על עיצובה בדרמה בת זמננו.
פרק ראשון: זרמים תיאטרוניים ואוונגרדיים בדרמה האירופית והאמריקאית בין מלחמות העולם (1914-1945)
א) ריאליזם תיאטרוני
א. הביקורת האוונגרדית עמידה את התיאטרון הריאליסטי בעמדה מתגוננת. כשם שהריאליזם ערער את הצורה התיאטרונית שקדמה לו "המחזה העשוי היטב" כך ניסו לערער אותו. גם השימוש בקונבנציית "הקיר הרביעי" לא הביא למימוש המטרות של תפיסת הריאליזם בקרב הצופים. הרצון של המחזאים ליצור הזדהות בין הפעולה שעל הבמה, לבין הצופים לא הצליח. דווקא הצלחת הריאליזם בסוף המאה ה19 הביא לירידתו במאה ה20. "חוק החזרת המפחיתות" גרם לשגרתיות של ה"קיר הרביעי" והשימוש בחפצים אמיתיים וזה הפך להיות משעמם. חיכו לרענון התבניות ולחוויות חדשות.
הדרמה הריאליסטית ניסתה להתחדש באמצעות הכלים שהמציאו מתחריה. זה הביא ל3 מסלולי התפתחות בדרמה שבין מ לחמה"ע: 1. עמדת הריאליזם התיאטרוני. 2. עמדות הזרמים האוונגרדים. נקודת מוצא- תפיסה אנטי ראליסטית מוקצנת: אקספרסיוניזם, פוטוריזם, דאדאיזם, סוריאליזם ותיאטרון גרוטסקה. 3. תיאטרון אפי נסיון ליצור "ריאליזם חדש" שילוב של טכניקות אקספרסיוניסטיות עם תכנים מציאותיים חברתיים פוליטיים של התקופה.
קהל הצופים: מושפע מהחדשנות ומצפה לה. קהל שמרני מתקרב לחידושים, ע"י אפקטים קומיים סופג ביקורת בלי לשים לב שהיא עליו. ככל שהקהל יותר נהנה מאמצעי התיאטרון כך הוא חושף עצמו יותר לחשבון נפש אישי וחברתי הנובע מדינמיקה פסיכולוגית.
