מילאנו

אמברוזיוס ממילאנו, הוא דמות המפתח בשינוי שמתחולל בפולחן של המרטירים ובמעמד שהם מקבלים בעולם הנוצרי. הוא משמעותי עד כי פיטר בראון (היסטוריון) טובע לו את המונח "אמרגן הקדושים". הוא ממנף את הנצרות ומחזק את מעמדו כבישוף ומעמדם של יתר הבישופים ולמעשה הנצרות כולה. הוא עושה זאת בשתי דרכים. דרך אחת היא ניתוק הפולחן הפגאני המשפחתי לבין פולחן המרטירים. עדות לכך ניתן לראות בביוגרפיה של אוגוסטינוס בו הוא מתאר את המעבר לפולחן הקדושים הנוצרים. יש קיום של תפילה במקום הבאת מזון ויין. הדבר הופך למנהג נוצרי. מדבר על האוכריסטיה. במקביל, אמברוזיוס מתחיל לאמץ את המרטירים כפטרונים המובהקים של הקהילה ושל העיר. מתחיל להיווצר מצב שלכל עיר נוצרית יש מרטירים פטרונים. המרטירים הפטרונים של רומא הם פטרוס ופאולוס שמצאו את מותם ברדיפות של 64. אמברוזיוס הוא הבישוף של מילאנו ואילו למילאנו אין מרטיר. הוא שוקד על בניית הקתדרלה של מילאנו וזקוק נואשות למרטירים. הוא חולם חלום, ובחלומו נודע לו שיש שני מרטירים (יש כאן השוואה לרומא) שמצאו את מותם בעיר מילאנו בימי הרדיפות הגדולות. בעקבות החלום הולך לנקודה בה נאמר לו בחלום כי שם יהיו גופותיהם. בשנת 386 מוציאים את גופותיהם של Protasius & Gervasius (386) ובתהלוכה מובילים אותם אל הקתדרלה החדשה. במהלך התהלוכה מתרחשים ניסים (עיוורים מקבלים את מאור עיניהם).

מתחיל תהליך בו כל בישוף צריך מרטירים או חלקי מרטירים. מתחיל תהליך העברת עצמות, בגדים וחלקי מרטירים. זאת משום שהנוכחות הפיזית של המרטיר גם אם לא מצא את מותו בעיר, הוא מעניק לעיר פטרונות.

עידן האפיפיורים

אם כן, פולחן המרטירים מתפתח, לרבים מהם מחברים ביוגרפיות כדי לספר באיזו רדיפה הם מצאו את מותם וכו'. חשוב לציין כי יש גם מרטיריות. הן תמיד בתולות המגינות בחירוף נפש על בתוליהן למול הרומים.

לצד פולחן זה, מתפתח הרעיון כי גם מי שאינו מרטיר יכול להיות קדוש. קדושים הם מי שבחייהם (במובן מסוים) מעידים על האמונה, אנשים שחיים חיי מופת ולאחר מותם מתרחשים ניסים על קבריהם. בערך במאה ה-8, קובעים חג כל הקדושים מעבר לעובדה כי לכל קדוש יש את היום שלו. אין סיסטמיזציה ויש בלאגן מבחינת לוחות השנה-לכל אזור לוח שנה אחר.

על כן, במאה ה-12, האפיפיור מחליט שיש לעשות סדר בנושא הקדושים. סדר זה הולך בשני כיוונים. הוא קובע כי מהיום ואילך על מנת שאדם ייחשב לקדוש בכנסייה הקתולית, הוא חייב לקבל את אישור האפיפיור. זהו תהליך הנקרא קאנוניזציה. כמו כן נקבעות שלוש דרגות של קדושה (הראשון-הכי פחות קדוש)

• Venerabilis
• Beatus
• Sanctus

הדבר נקבע על פי אילו ניסים נעשו על קברו, מה עשה במהלך חייו וכו'. נקבע לוח שנה אחיד לכולם. ישנה וועדה המחליטה האם המועמד ראוי להיות קדוש ואיזה תואר קדושה יינתן לו. הסטיגמטה (סימנים על הידיים) הם סימני הקדושה למי שעדיין חי. שוב מתחיל תהליך כתיבה האגיוגרפיה-כתיבת חיי הקדושים (Vita sanctorum). הקובץ המפורסם ביותר הוא "אגדת הזהב" מהמאה ה-13-אינציקלופדית הקדושים. האנציקלופדיה מסודרת על פי סדר הופעתם בלוח השנה.

הקדושה החשובה ביותר היא מריה. מריה נחשבת לראשונת הקדושים מבחינת מעמדה. תפקידה כקדושה (החל מהמאה ה-12) הוא מתווכת (mediatrix) בינינו לבין האלוהות. בתוקף היותה בן אדם ואמו של האל היא המגוננת שלנו. מריה הוא השם הנפוץ ביותר בארצות קתוליות.

Ave maria

שלום לך מרים, מלאת החסד

האדון עמך,

ברוכה את בנשים

וברוך פרי בטנך, ישוע.

מרים הקדושה, אם האלוהים

התפללי בעדנו החוטאים

עתה ובשעת מותנו. אמן.

מריה מתפללת עבורנו כדי שנזכה להגיע למקום אליו אנו ראויים להגיע.

הדבר מוביל להתנתקות של מריה מהצד האנושי שלה. היא מקבלת לאט לאט סממנים על-אנושיים. על פי המסורת הקתולית מרים נרדמה בהר ציון ועלתה השמיימה. ה-15 באוגוסט הוא חג עליית מרים.

• התעברות ללא רבב: הדבר נקבע באמצע המאה ה-19: מאחר והאל ייעד אותה מלכתחילה להיות אם בנו הוא יצר אותה ללא חטא קדמון. מריה היא האדם היחיד בתולדות האנושות שנולד ללא החטא הקדמון. הדבר תקף רק אצל הקתולים.

עד היום בעולם הקתולי, מריה היא הקדושה החשובה מכולם.