קְהַל הַמַּאֲמִינִים הָיָה לֵב אֶחָד וְנֶפֶשׁ אַחַת. אִישׁ מֵהֶם לֹא אָמַר עַל דָּבָר מִקִּנְיָנָיו כִּי שֶׁלּוֹ הוּא, אֶלָּא שֻׁתָּפִים הָיוּ בַּכֹּל. הַשְּׁלִיחִים הֵעִידוּ בְּכֹחַ רַב עַל תְּחִיַּת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ וְחֶסֶד רַב הָיָה עַל כֻּלָּם. גַּם לֹא הָיָה בָּהֶם אִישׁ שָׁרוּי בְּמַחְסוֹר, כִּי כָּל בַּעֲלֵי הַשָֹדוֹת וּבַעֲלֵי הַבָּתִּים מָכְרוּ אֶת נִכְסֵיהֶם וְהֵבִיאוּ אֶת כֶּסֶף מְחִירָם. הֵם הִנִּיחוּהוּ לְרַגְלֵי הַשְּׁלִיחִים וּלְכָל אִישׁ נִתַּן כְּפִי צָרְכּוֹ. וְיוֹסֵף, אֲשֶׁר הַשְּׁלִיחִים כִּנּוּהוּ בַּר-נַבָּא, כְּלוֹמַר בֶּן הַנֶּחָמָה, אִישׁ לֵוִי יְלִיד קַפְרִיסִין, מָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְגַם הוּא הֵבִיא אֶת הַכֶּסֶף וְהִנִּיחוֹ לְרַגְלֵי הַשְּׁלִיחִים. (מעשי השליחים ד, 32-37)
- ניתן לראות תיאור של חיי שיתוף ראשוניים (מעין "קומוניזם ראשוני"). הטקסט המשיך רבות על המשך המסורת הנזירית.
- המילים המודגשות מזכירות הן את כת מדבר יהודה והן את תפילת "שמע ישראל"- "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך (קניינך)".
במאה ה-4, אנו פוגשים מינוח חדש מנזר (monastery). זהו המקום שמספר מתבודדים יכולים לחיות בו יחד (מספר נזירים). אנו רואים באותה תקופה שלושה סוגים של הנזירות הקדומה:
- הנזירות המתבודדת
- הנזירות השיתופית– יש מעין פרדוקס בחיים אלה, מאחר והנזיר הוא יחיד וכעת יש קבוצת יחידים מתבודדים החיה בחברה של מתבודדים רבים
- נזירות לאורה ("מעורב")
מיימי הביניים מתייחסים לנזירים כנזירים ולמקום משכנם כמנזר.
הנזירות המוקדמת מתפתחת במספר מוקדים: המוקד הראשון נמצא במצרים לאורך הנילוס. המוקד השני נמצא במדבר הסורי הגדול שחלקו בסוריה של היום וחלקו בתורכיה של היום.
המוקד השלישי התפתח במדבר יהודה.
הנזירות המתבודדת
זוהי נזירות של אדם יחיד המחליט להפוך לנזיר ולצאת לחיי התבודדות. שלושה מונחים הנוגעים לנזירות המתבודדת:
- נסיגה / התרחקות (anachoresis)– השם נגזר מן המונח התרחקות, בריחה. מכאן יסודות הנזירות. בכל תקופה תמיד היו אנשים שנסוגו למדבר והתרחקו מהציביליזציה.
- שממון / מדבר (eremia)- מגיע מהמילה שממה. מעבר למקום בו אין ציביליזציה.
- אסקסיס(askesis = אימון, תרגול, סגפנות). בעולם הקלאסי המילה asketis מגיעה בהקשרי ספורט. כמו שהספורטאי נכנס למשטר של אימון לטובת הישגיהם, כך הנזירים מוכנים להיכנס למשטר מסוים על מנת לטהר עצמם. למילה גם משמעות של סגפנות-עינוי הגוף במובן מסוים, הימנעות קיצונית מתענוגות.
הראשון על פי המסורת הנוצרית המתייחס לנזירות הוא אנטוניוס 251-356 :
הבישוף של אלכסנדריה הוא המתעד את חייו של אנטוניוס הנחשב לנזיר הראשון:
אתנאסיוס מאלכסנדריה (Athanasius) [373-296]"על חיי אנטוניוס":
- "לאחר מות הוריו, והוא כבן שמונה עשרה או עשרים שנה, נותר לבדו עם אחות יחידה קטנה, והוא ניהל את ביתו והשגיח על אחותו. בטרם עברו ששה חודשים מאז מתו הוריו, הלך כמנהגו אל בית האלוהים, והיה הופך ומהפך בדעתו תוך כדי הליכה, כיצד הניחו האפוסטולים הכל והלכו אחר המושיע, וכיצד מסרו את רכושם אלה הנזכרים ב"מעשי השליחים" והניחו את מחירו לרגלי האפוסטולים כדי שינתן לנצרכים, וכן הרהר מה גדולה התקווה המזומנת להם בשמים. בעודו הוגה באלה, נכנס לכנסיה בעת שקראו באוונגליון, והנה שמע את דברי האדון לאותו עשיר "אם רוצה אתה להיות שלם, לך, מכור כל אשר לך ותן לעניים, ושוב חזור ולך אחרי, ויהא לך אוצר בשמים". (המשך …
נראה היה לאנטוניוס שיד אלוהים היתה בכך שאז נקראו דברי הקודש, וכאילו לא נועדה הקריאה אלא בעבורו, והוא יצא מיד מהכנסיה, ונתן את האדמה שירש מהוריו (היו לו שלוש מאות ארורות פוריות ונאות מאוד) במתנה לאנשי כפרו, כדי שלא תזיק במאומה לו ולאחותו. כל נכסי דניידי האחרים שהיו בבעלותו מכר, אסף כסף רב למדי ונתנו לעניים, להוציא סכום מועט ששמר בעבור אחותו.
- כאשר שב וחזר אל הכנסיה שמע את האדון אומר באוונגליון: "אל תדאגו ליום המחר". לא השתהה עוד, אלא יצא ונתן את שהיה לו לבעלי רכוש ממוצע. את אחותו הפקיד בידי בתולות חסודות ומודעות לו, ומסרה לבית בתולות על מנת שיגדלוה שם, ואילו הוא הקדיש זמנו מאז ואילך לאסקסיס מחוץ לביתו, כשהוא משגיח בעצמו ומקיים אורח חיים חמור. לא היו אז במצרים מנזרים תכופים, גם לא היו אז עדיין נזירים של המדבר הגדול כלל ועיקר, אלא כל מי שרצה בזאת השגיח בעצמו וקיים אסקסיס בבדידות לא הרחק מכפרו. באותו זמן היה מצוי בכפר סמוך זקן, שקיים בעצמו אסקסיס בחיי נזירות מנעוריו. כאשר ראהו אנטוניוס, ביקש לחקותו באורח נאה, והחל אף לשהות במקומות מחוץ לכפרו. כל אימת ששמע שם על אדם שהוא קנאי המצוי במקום כלשהו, היה יוצא ומחפש כאותה דבורה חכמה, ולא היה שב למקומו בטרם ראהו, ולא הניחו קודם שנטל ממנו מעין צידה לדרך הישר. בשהותו שם בתחילה חיזק את לבו לבל ישוב אל נכסי אבותיו, ולבל יזכור את קרוביו, אלא סיגל לעצמו תשוקה שלמה והתלהבות גדולה למאמץ האסקסיס. אכן, עבד עבודת כפיים, שכן שמע כי "העצל לא יאכל", ואת שכרו הוציא ללחמו ועל נצרכים. הוא התפלל ללא הרף, שהרי למד כי חייב אדם להתפלל על עצמו ללא הרף. "
