הדרך בה מחלקים את ההיסטוריה, מבטאת השקפה. יש הנחות, אמונות, תפיסות שקודמות לחלוקת ההיסטוריה לתקופות. הזמן החדש המוקדם מתחיל במאה ה-16, עם מרד נגד הכנסיה הקתולית. כאשר מדברים על הזמן החדש המאוחר מתחילים עם המהפכה הצרפתית, המאה ה-19. פעם היו מדברים על מאה ה-19 הארוכה, היא נחשבה ארוכה כי היא מתחילה במהפכה הצרפתית ונגמרת במלחמת העולם הראשונה. כשמדברים על תולדות התיאטרון מתחילים עם הריאליזם, סוף המאה ה-19.
בית הבובות הוא מחזה ריאליסטי, מחזה חדש, מחזה דיון. הקונבנציה היא שהתיאטרון המודרני מתחיל עם הריאליזם, עם איבסן. יש דרך נוספת להסתכל על הזמן החדש, להתחיל עם הרומנטיקה, היא מאפשרת את הריאליזם עם זרמים אחרים (לא נהוג). הרומנטיקה היא מקום טוב להתחיל כי היא מתרחקת ממה שאפיין את התיאטרון עד לאותה תקופה – התיאטרון הניאו-קלאסי. עם הרומנטיקה אנחנו מתרחקים ומפסיקים לשים את הדגש על מלכים, שמים דגש על האדם שיש לו בחירה, דגש על רגשותיו. גם ברומן הרומנטי וגם בתיאטרון מתרחקים מהאחדויות. לפי הפואטיקה של אריסטו המחזות הגדולים שנכתבו בתקופה הקלאסית היו להם אחדויות: זמן, מקום ועלילה. עלילה כוזאלית (סיבתית) אין סתם פעולות, כל פעולה נובעת ממשהו, באופן רציונלי, בלי מידע או אירועים שקשורים באופן סיבתי, בכדי שתהיה עלילה אדוקה – גורל. עלילה אדוקה נותנת תחושה של גורליות, לא ניתן לקרות אחרת. אנחנו לומדים מסוג עלילה שכזאת שהכל בגלל האלים. הרומנטיקה שוברת את התפיסה הזאת. נותנת כמה עלילות, מבטאת את הרגש של הגיבור, את המוסר, לאו דווקא גורליות.
ויקטור איגור, תאורטיקן של התיאטרון, הסביר מהו התיאטרון החדש. כתב שצריך להתרחק מהאחדויות.
ההשראה לכל הנטיות האלה, כמעט היחיד שהמציא תיאטרון חדש – שיקספיר. שייקספיר שבר את כל האסכולות והנטיות היותר קשוחות שהיו קיימות באירופה שאותו הזמן. הוא עשה משהו אחר.
על מנת לדבר על הזמן החדש, על השינויים ועל המהפכות מאז המודרניזם, שקורה מסוף המאה ה-19, נצטרך להתמקד במאה שנים האחרונות. פריודיזציה היא עניין של בחירה. הזמן החדש המאוחר מתחיל באקט של המהפכה הצרפתית. האם כל האמונות לפני המהפכה פגו? ההיסטוריה היא עניין של חפיפה. אחד הדברים שניתן לראות בזמן החדש בתיאטרון שכמעט ואין סוגי חפיפה בתיאטרון כי הם משתנים במהירות היסטרית. הדחף הראשוני ללידת התיאטרון המודרני, כתיבת מחזות שאינם מקובלים ע"י הבורגנות (למשל בית הבובות של איבסן). כאשר איבסן כתב כי אישה עזבה את בעלה וילדיה זה היה רעיון כ"כ חתרני כי לא נתנו למכור אותו בחנויות וכתוצאה מהאיסור הגורף ברוב אירופה נעשתה פעילות מחתרתית. קורס זה מתחיל לדבר על מחתרת. על מנת לדון על הבמה היה צורך להקים תיאטראות מיוחדים שהיו למעשה הלידה של התיאטרון הפרטי או המועדון כי באותה תקופה באירופה היו שני דברים קדושים – המשפחה ומועדון הגברים. מצאו דרך בתוך חברה בורגנית עם חוקים וצנזורה לעלות הצגות מחתרתיים.
אחד הדברים הכי בולטים שניתן לראות הוא שיש המון ז'אנרים בזמן החדש. האם בכל תולדות התיאטרון יש תמיד הרבה סוגי ז'אנרים של תיאטרון? לא. למשל העת העתיקה: טרגדיה, קומדיה והמחזות הסאטיריים. אחד הדברים שטוענים שבתקופות של יציבות (כלכלית ומדינית וכמובן מחשבתית) סגנונות נוהגים להשתנות באופן יותר איטי. בתקופות של אי יציבות סגנונות משתנים יותר מהר. יש קשר בין מציאות, היסטוריה לבין סגנון. יש הקבלה מוחלטת בין סגנון באומנות לבין השקפת עולם. תחילת הקורס הוא ניסיון לדבר על שתי השקפות עולם מהמאה ה-19 שמתוכם נולד התיאטרון, המחזאות. האומנות המודרניסטית מאפיין אותה שהיא רצינית, כמעט בלי חוש הומור, מאופיין ע"י חיפוש. כאילו בא משבר. חייב להגדיר מחדש מי אני ומה אני. עולם שיוצא מסוג של יציבות לאי יציבות בפתאומיות. קיים משבר במאה ה-19. מתוך הדבר הזה הרצינות של המודרניזם מחפשת לענות על שאלה אחת: מהי המציאות? או מהי האמת? איך אני אדעזאת? שאלה שלא שאלו ביוון העתיקה – קיבלו את המיתוסים כפי שהם. יש התפתחויות בתוך העת העתיקה אבל בתוך אותה השקפת עולם. בזמן החדש ישנה מהפכה מדעית ובו זמנית יש מאין מהפכה הפוכה, משמעות רוחנית. דוחה את הרעיון שרק המדע יכול לפתור את השאלות החשובות. האומנות באופן מהיר מאוד נותנת תשובה אחרי תשובה לשאלה הנאיבית: מהי האמת? מהי המציאות? מהו העולם? כמעט השאלה העיקרית ששואלים ברוב המחזות ובאומנות בכלל.
