תאטרון האבסורד מעלה בפני קהלו תמונה של עולם מתפורר, שאיבד את העקרון המאחד שלו, את משמעותו ואת תכליתו- יקום אבסורדי.
מה כוח ההשפעה של תאטרון זה על הקהל? המוסכמה של האבסורד אכן עובדת. מדוע? תאטרון האבסורד פונה אל רובד עמוק בנפשו של הצופה. הוא מפעיל כוחות פסיכולוגיים, משחרר ומפוגג פחדים חבויים ויצרים אלימים עצורים, ומעל הכל, בכך שהוא מציב בפני הצופה תמונה של התפוררות, הריהו מחולל תהליך פעיל של כוחות מאחדים בנפשו של כל צופה. בכך שמביאים את הצופה להבחין שהעולם נעשה אבסורדי, ההכרה בעובדה זו כמוה כצעד ראשון בדרכו להתפשר עם המציאות. כלומר, בתאטרון האבסורד ניצב הצופה אל נוכח טירופו של המצב האנושי וניתנת לו היכולת לראות את נסיבותיו שלו במלוא אימתן וחרדתן. משנעשה נטול אשליות, פחדים מעורפלים וחרדות, יש ביכולתו לעמוד אל מול מצבו בהכרה צלולה, במקום לחוש בה במעומעם מתחת למעטה של אשליות אופטימיות ושל לשון נקייה. בראותו את החרדות לפניו, יש לאדם יכולת להשתחרר מהן, אותה אי נוחות שנגרמת בשל נוכחותן של אשליות שאינן עולות בקנה אחד עם המציאות, היא המתפוגגת ומתפרקת באמצעות צחוק משחרר לנוכח ההכרה באבסורדיות הבסיסית של הקיום.
תאטרון האבסורד שאינו מתנהל במושגים אינטלקטואלים אלא באמצעות מושגים פיוטיים, אינו מעלה בעיה אינטלקטואלית בהצגתו כשם שאינו מספק פתרון אשר ניתן לתמצתו בתורת לקח או מאמר שנון. לרבים ממחזות האבסורד מבנה מעגלי והם מסיימים בדיוק במקום בו פתחו. אחרים מתקדמים אך ורק ע"י העצמה גוברת והולכת של מצבם הראשוני. מכיוון שתאטרון האבסורד דוחה את הרעיון שאפשר לנמק כל התנהגות אנושית, או שהאופי האנושי מבוסס על מהות שאינה משתנה, הרי בלתי אפשרי לו להשתית את השפעתו על מתח, בציפייה לפתרונה של משוואה דרמטית המבוססת על פתרון של בעיה שכרוכב בערכים שהוגדרו בתמונת הפתיחה. אם במחזות אחרים שואל הצופה" מה עתיד להתרחש?" באבסורד העלילה משוללת רצף ברור ודמויות הנתונות בהשתנות מתמדת ולעיתים קרובות ארועים שהינם בברור מחוץ לתחומו של הנסיון הרציונלי. הצופה יכול לשאול "מה עתיד להתרחש?" אולם התשובה היא כל דבר עשוי להתרחש. על הצופה לשאול "מה מייצגת עלילת המחזה הלכה למעשה?". האתגר הוא ניסוח שאלות שיובילו את הצופה להתקרב להבנת הדימוי, המבנה, המרקם וכוח ההשפעה של המחזה.
אם עניינו העיקרי של תאטרון האבסורד הינו להעלות דימויים פיוטיים מוחשיים אשר נועדו להעביר לצופה את טעמה של המבוכה שחשים מחבריהם כאשר ניצבים הם אל נוכח במצב האנושי, כיצד ניתן לבחון את הצלחת או כשלון היצירות הללו? כיצד ניתן לאמוד איכות של דימוי פיוטי? באמצעות אבני בוחן כמו עמקות, מקוריות ההמצאה ואמת פסיכולוגית של המחזה- גם שאינן מדידות כמותית נותנות יכולת לבחינה אוביקטיבית של הצלחת או כשלון היצירות. מעלתו האמיתית של תאטרון האבסורד היא צמיחת כושר היצירה של יצירת אומנות כזו מן הרבדים העמוקים של הרגש והחוויה. רק כאשר היא משקפת אובססיות אמיתיות, חלומות אמיתיים ודימויים תקפים במחשבות של מחברה, רק אז תהיה בה אותה איכות של אמת.
בין ריאליזים לאבסורד- חקירתה הכנה של מציאות פנימית, פסיכולוגית, אינה פחות אמיתית מחקירתה של מציאות חיצונית אובייקטיבית. הוויות של חזון ושל תפיסה הינן ממשיות כמו הוויות חיצוניות שניתנות לאימות כמותי. אין כל סתירה בין מה שטוען להיות תאטרון של מציאות אובייקטיבית לבין תאטרון של מציאות סובייקטיבי. שניהם ריאליסטים במידה שווה, אולם עניינם הוא בהיבטים שונים של המציאות, על מורכבותה העצומה. האמת הדרמטית תלויה ביכולת של המחבר לבטא את הממשות האנושית, את החרדה של החוויה של הפרט אותו מתאר. והרי זוהי, אמת המידה שעל פיה ניתן להעריך את האמת של יצירותיו הסובייקטיביות של תאטרון שאינו עוסק במציאות חברתית.
בנסיונו לעסק בשאלות היסוד של המצב האנושי שלא דרך מונחים אינטלקטואלים אלא במונחים של העברת אמת מטאפיסית באמצעות ההתנסות, נוגע תאטרון האבסורד בתחום הדתי.
תאטרון האבסורד מבטא את החרדה ואת הייאוש הנובעים מן ההכרה, שהאדם מוקף בתחומים של אפלה שאין לחדור אליה, שלעולם אין לאדם יכולת לדעת את טיבו האמיתי ואת תכלית חייו, וכי אין בידי איש לספק לו אורחות התנהגות הגזורות מראש. ואולם, ע"י התייצבות באומץ אל מול החרדה והייאוש והעדרן של אפשרויות המתגלות מכוח אלוהי, ניתן לגבור על החרדה ועל הייאוש. עלינו להסתגל למצב החדש ולהתייצב אל מול המציאות עצמה. ההשתחררות מן האשליות לכן, משובבת נפש. בהכרה בכך שהאלוהות נשגבת מבינתו, האדם מרגיש תחושת חדווה ושחרור.
תאטרון האבסורד אינו משקף יאוש או חזרה אל כוחות אפלים, אלא מבטא את נסיונו של האדם המודרני להתפשר עם המציאות שבה הוא חי ולהשתחרר מאשליות שבהכרח יסבו לו מפח נפש. כיום, כאשר על החיים מאיימת סכנה של חנק בתוך הצריכה ההמונית הצורך לעמת את האדם עם המציאות של מצבו גדול משהיה אי פעם. שכן כבודו של האדם טמון ביכולתו להתייצב אל מול המציאות על כל חוסר המשמעות שבה; לקבלה ללא סייג, ללא מורא ובלא אשליות- ואף לצחוק לה.
