נחשפת כאן גם המונוטוניות האדישה של מהלך ההיסטוריה לעומת התחבטותם הטרגית של בני האנוש בזמן של קטסטרופה מלחמתית. במקום להשתמש בשליח כרוז או גיבור מהמלחמה כדי לתאר בצורה דרמתית את החורבן האיום, שנגרם עקב המלחמה, נעזר ברכט בכתובת מפורטת בראשית התמונה, ובכך הוא מדגיש את היסוד הנרטיבי על חשבון היסוד הדרמתי. התיאור הנרטיבי, שמדגיש את היסוד ההיסטורי, המרוחק של המתרחש , בא כדי לרפות מראש את האשליה התיאטרונית של קהל הצופים. התיאטרון האפי משתמש במחזה הכרוניקה כדי לתת לקהלו סיפור מעשה מומחז מימים עברו, ובכך למנוע ממנו את אפשרות ההזדהות עם גיבוריו. צורת התיאור הנרטיבית, עלילה היסטורית מפוררת, כתובות ופזמונים, כמו גם צורת משחק מנוכרת- נועדו לאפשר לצופים את ה"ניכור" הברכטי המפורסם, שבלעדיו לא תיתכן, לדעת יוצרו, גישה ביקורתית החיונית לתיאטרון האפי.
ג
המחזה "אימא קוראז' " נועד להוכיח לצופיו את הסכנה הנוראה שבהליכה אחרי מלחמה.אימא קוראז', טפילת המלחמה, המנסה לנצל את תקופת המצוקה המלחמתית להגדלת רווחיה המסחריים, משלמת בסופן של דבר את המחיר היקר מכל- ילדיה. בכל מקרה ומקרה מדגיש ברכט, שתאוות הבצע של אימא קוראז' על רקע המלחמה המשתוללת מביאה במישרין או בעקיפין להריגת ילדיה בידי החיילים.כך מתאר ברכט את אימא קוראז' בכל השלילה האפשרית, כמי שהקריבה את שלושת ילדיה למלחמה, בשל ההכרח להמשיך בעסקי המסחר שלה בכל מחיר. וכדי למנוע כל ספק באשר לטיבה השלילי, מסיים ברכט את מחזהו, כאשר אימא קוראז' נרתמת לעגלתה וממשיכה בודדה להיגרר בעקבות גדודי הצבא, היא אינה לומדת דבר ממה שעבר עליה וממשיכה גם עתה בפעילותה המסחרית הרת האסון: ברכט מסיים את מחזהו בצורה מגמתית כזאת מתוך הרצון להדגיש את האסון שבמלחמה, אשר אינה יודעת גבולות וסוחפת את כולם למערבולותיה. מטרתו הייתה שקהל הצופים יגיב בצורה נחרצת כנגד המלחמה באשר היא.
כאשר עלה המחזה, הקהל הגיב באופן שונה ממה שציפה, הזדהה עם אימא קוראז' ואף בכה מצער על גורלה. ברכט מיהר לשכתב את המחזה, אך כשעלה שוב עדיין לא הגיב הקהל בניכור הנדרש.
ברכט הודה שלא ברצונו בכפילות הקיימת בין התיאוריה האפית- הניכורית לבין השתלטות האלמנטים הרגשיים והטרגיים של כמה חלקים של מחזהו. ברכט אינו מתעלם מהטרגדיה, בתנאי שקהלו לא יתעלם מדבר השליחות האנטי-מלחמתית שב"אימא קוראז' " . אולם ניתוח טקסטואלי מדוקדק בתוך התעלמות ממה שנכתב ונאמר בקשר למטרות ההצגה, יובלינו למסקנה שהמחזה הינו בעל יסודות טרגיים מובהקים וקרוב לטרגדיה הקלאסית הרבה יורת ממחזות מודרניים אחרים המתיימרים להיות טרגיים. על אף כוונות יוצרו, חורג המחזה "אימא קוראז' " הרבה מעבר למגמתו האנטי- מלחמתית המצומצמת והופך להיות מחזה כלל אנושי, שבעיות המלחמה והשלום הנדונות בו רק מדגישות את מצבו הטרגי של האדם.
ד
אפשר למצוא סתירה פנימית קבועה הקיימת בתבנית העלילה ובעיצוב הדמות המרכזית של המחזה. ניגוד פנימי זה נחשף בפער שבין מהלך הדיאלוג- שלמרות האירוניה החבויה בו לעתים, הריהו מכוון בעקיבות למגמתו האנטי- מלחמתית של ברכט- לבין התפתחות הפעולה, שלמרות פיצולה לתמונות נפרדות, הריהי מתארת ברציפות ובמתח הולך וגובר את הידרדרותה הטרגית של אימא קוראז'.
כבר בתמונה הראשונה מבליט ברכט בצורה אירונית את חוסר הטעם שבקיום המלחמה, בתוך שימוש בשתי דמויות קומיות של גיס ורב הסמל אשר בהבל פיהם הופכים את השלום לנורא שבסיוטים.
כפילות אישיותה של אימא קוראז'- בין האם המוכנה להסתכן למען הצלת בנה מהצבא לבין אשת העסקים הממולחת שרצונה להפיק רווחים מביא מבלי דעת לגיוסו של בנה- משקפת את הפגם הטרגי החבוי בה ובמעשיה. ההכרח הכלכלי לדאוג לעצם קיומם של צאצאיה משעבד אותה לתמרונים מסחריים, שבסופו של דבר גורמים את מותם של ילדיה במלחמה.
ראיית השלום כתקופה של הפוגות קצרות בזמן המלחמה האינסופית, במקום הראייה המקובלת, שהמלחמה יוצרת הפסקות בזמן השלום הממושך, נועדה להלום על תודעתו של הצופה הזעיר הבורגני , כדי שישכיל להסתכל באור שונה על בעיות החברה והמדינה ועל תופעת המלחמה והשלום. אולם, הישגו האומנותי של ברכט בגיבוש עלילה מעניינת ודמויות משכנעות מנעו ממנו את השגת מגמתו האנטי מלחמתית. הקהל המשיך לראות במלחמה קטסטרופה איומה אך בלתי נמנעת והזדהה בכל הלב עם דמויותיהם של אימא קוראז' וילדיה.
הניגוד בין הכוונה התיאטרונית לבין הטקסט הדרמתי הפך את "אימא קוראז' " למחזה מעמיק ומקורי יותר. השילוב המעניין בין מסגרת אפית למהות טרגית, כמו גם המיזוג החדשני בין תבנית מפוררת של מחזה-כרוניקה היסטורי לבין עלילה דחוסה של מחזה ריאליסטי, משקף את שיטתו האומנותית של ברכט בייצוג המציאות רבת –האנפין בתיאטרונו.
