צ'כוב ואיבסן – ריאליסטים. ניסו לשחזר חיי יומיום ומציאות. ברנרד שאו מושפע מהם, אך הופך את טיב המחזה הריאליסטי הקלאסי. ע"י דינמיקה מהופכת הקומדיה הראליסטית מתאימה עצמה לצופים. במקום שיזדהו עם הדמויות הם מוצאים גיבור אחר: המחזאי. הקומדיה הריאליסטית השתחררה ממסגרות "צילומיות", התרחקה מריאליזם קלאסי ויצרה זרם ביניים. התפתחות צורות לא ראליסטיות, פתחו עידן חדש בדרמה של לפני מלחמה"ע ה1. נקודת המהפך. דיון ב2 מחזות של שאו "פיגמליון" ו"בית שבר הלב", נכתבו זה אחר זה לפני ותוך כדי מלחמה"ע ה1 משקף את התהליכים והתהפוכות של הריאליזם המודרני. שאו הוא חולית מעבר ביןו איבסן וצ'כוב (חלוצי הריאליזם) לבין מחזאים חדשניים (אוונגרדיים) שקראו תיגר על הריאליזם.
ג. "פיגמליון":
| בית הבובות / איבסן | פיגמליון / שאו |
| מחזה עשוי היטב | לכאורה עשוי היטב, אבל יש יסודות פרודיסטים. חיקוי קומי של בית הבובות. |
| סיום פתוח | סיום פתוח, (לפחות 3 אפשרויות) |
| אפקט מלודרמטי | אפקט קומי |
| עלילה משפחתית, חיקוי מציאות. גורם להזדהות עם הגיבורה ולהפתעה מהסיום. | סיפור דמוי אגדה. גורם להתייחסות משועשעת של הקהל. תבנית של אגדה מונעת הפתעה. אבל במקור (לא 'גבירתי הנאוה') אין "הפי אנד" אלא טריקת דלת כפרודיה לאיבסן. זה לא מתאים לציפיה שנבנתה בקהל ע"פ החוקים הפנימיים של הקומדיה. שאו, למרות הצהרתו, שם את הקשר הרומנטי במרכז. אילו היה עושה מערכה שישית של נישואין, זה היה סיום שרירותי ששובר את התבנית הריאליסטית-קומית. |
חדשנות "פיגמליון" נובעת משבירת העקרונות האלוזיונים של ה"קיר ה4". צ'כוב לכאורה שובר אותה אבל נשאר נאמן לעקרונות הבסיסיים שלה, אחרי שחשף את חסרונותיה. צ'כוב פורץ את הגבולות הטרקלין של איבסן אבל שומר על השיחה הסגורה גם בחוץ. שאו, כממשיכם הטבעי הולך צעד נוסף קדימה, מרחיב את שיטת חיקוי המציאות בלי להיכנע למגבלותיה. ב"פיגמליון" יש תבנית תיאטרונית סטירית המבוססת על שבירת אחדות המקום. כך נוצר ריאליזם תיאטרוני פנורמי ורב-גוני. מרמז להתפתחות התיאטרון האפי של ברכט. (בהמשך)
ב"פיגמליון" שובר שאו את אחדות המקום. המיקומים מתחלפים ממערכה למערכה ואפילו בין סצנות שונות בתוך מערכה, גם דמויות משנה חד פעמיות באות והולכות. זה מחייב שינוי תפאורה מהיר, זה מונע הזדהות עם הגיבורים, גם שיטת המשחק הקומית מונעת זאת, ,כמו הניכור הברכטי. הוא שובר את "הקיר ה4" ומעמיד תפיסה חדשה של ריאליזם תיאטרוני קומי, המשתמש בצבעוניות התיאטרונית לשם ביקורת המציאות.
"בית שבר הלב"- "פנטזיה בנוסח רוסי על נושאים אנגליים": הפך קונבנציות ראליסטיות של קודמיו לצורות תיאטרוניות חדשות המכילות מגמות אנטי-ריאליסטיות מובהקות. המחזה מושפע מ"גן הדובדבנים" לצ'כוב. אין אירועים עלילתיים או רצפים נרטיביים, לא ברור מה קורה לדמויות, אפילו הטרקלין איננו מסגרת דמוית מציאות, אינו משקף את כל המציאות, מסביבו יש כוחות חושך של העולם המשתנה. שאו מדלג מריאליזם לסימבוליזם, אבל גם האלגוריה (מצבה החולני של אנגליה) מטושטשת. הפרשנויות מובילות לכמה כיוונים. כבר לא מאורגן כמו איבסן, אלא מקדם את טכניקת הפסיפס הקלידיסקופית של צ'כוב, נסיון טכניקה סוריאליסטי. "נתן למחזה לכתוב את עצמו". טכניקות אלא הם מהפך תיאטרוני, שאו מכשיר את הזרמים האוונגרדים של אחרי מלחמה"ע ה1 (אקספרסיוניזם וסוריאליזם). תבנית העלילה לא ברורה ולא רציונאלית, הבריות מלאכותיות ומופשטות מונעות ע"פ עקרונות מופשטים ללא הסבר פסיכולוגי. בשלב הסופי מתברר לקהל שזהו לא נסיון לחקות את המציאות, וכי הדמות היחידה איתה הם יכולים להזדהות היא המחבר!
רק בסוף המחזה יש רמיזה למלחמה (המחזה נכתב בתקופתה) שאו סרב לראות בגרמנים אויב אלא האויב הוא האגואיזם המטופש של המין האנושי. "בית שבר הלב"- מיקרוקוסמוס המתאר את שקיעתה של אנגליה, אירופה לקראת חורבן. רק הסיום קשור לתפיסה פוליטית. שאו לא שינה את תפיסתו ולא היה מסוגל להתאים עצמו לאווירת הקטסטרופה של התקופה. לשאו לא היה אכפת מהתהפוכות הפוליטיות אבל הוא חיכה ופרסם את המחזה רק אחרי המלחמה כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי האנגלי. הוא לא הבחין באופי המסוכן של המשטרים הטוטליטרים ואף העריץ את הדיקטטורים. הוא טען שאם היו מבינים את איבסן כמו שצריך היו יכולים לחסוך את המלחמה.
הוא הושפע גם מהאקספרסיוניזם של אחרי המלחמה, מאמץ את התבנית של אקסטרווגנצה כהצגת בידור פופולרית הפונה לקהל עממי כדי להכניס לתוכה נושאים פוליטיים והיסטורים מפוזרים. ב"יוהנה הקדושה"- מחזה היסטורי מעולה מתליח למצוא בתקופה בין 2 המלחמות תבנית תיאטרונית מתאימה למחזה היסטורי מעולה. רבים רואים בו "טרגדיה מודרנית" הוא ראה בו "מחזה-כרוניקה" (הקדים את ברכט) הבריחה אל האקסטרווגנצה מייצגת בריחה מבעיות התקופה, הוא לא מסוגל להתמודד איתן ולא מוצא תבניות תיאטרוניות שמשקפות באופן ריאליסטי את התקופה.
חשיבותו ההיסטורית של שאו להתפתחות התיאטרון המודרני נעוצה בהיפוך מסלול מחזאותם הריאליסטית של איבסן וצ'כוב למסלול של קומדיה ריאליסטית אשר השפיעה על המגמות האנטי-ריאליסטיות והאוונגרדיות של התקופה. מחזאותו של שאו מכשירה את הרקע לריאליזם התיאטרוני אשר יעמוד במרכז הזירה של התיאטרון האמריקאי בין 2 מלחמה"ע.
ד. תיאטרון בארה"ב. מחזותיו של שאו השפיעו בארה"ב. ארנולד דאלי מתלהב ממנו ומאלה הצגות שלו. ההצגות מחוללות סערה חברתית, מותקפות ע"י העתונות (אפילו יותר מאיבסן) ומופסקות באמצע ע"י המשטרה. לארה"ב אין מסורת תיאטרון משל עצמה, הוא מושפע מהריאליזם בדרמה ובתיאטרון יותר מאשר אירופה. בארה"ב נדהמים מצ'כוב, איבסן ושאו. אוהבים את איבסן כי אוהבים לראות את בבואת עצמם וכי ציר העלילה המרכזי חושף קשרים מורכבים בין רקע חברתי לפעילות אישית מתאים למציאות שלהם ומשקף את הזדהותם עם הדמויות. השפעת איבסן בתחום העלילה העשויה היטב והדמויות המעוצבות בקווים מודגשים. מושפעים מצ'כוב וסטניסלבסקי בתיאור הרגשות המעודנים של הגיבורים ומאווירת חצאי הטונים.
עד מלחמה"ע ה1 התיאטרון האמריקאי תלוי באירופה, מהמלחמה רוצים ליצור תיאטרון מקורי ולהשתלב במפה העולמית.
