אנשים לא שווים- בכשרונם, בפוטנציאל שלהם וגם במעמדם ועל החברה להתאים את התשוקות למעמד על ידי ריסונן. התחום הביולוגי היחיד שאין בו ריסון מובנה הוא מין. ההבדלים בין החברה הקתולית והפרוטסטנטית מציגים את ההבדל- האישור של הכנסייה להתגרש פותח פתח לשינוי ושדרוג אינסופי שרק מחזק את התשוקות במקום להרגיע אותן ולאמלל את עצמו עד מוות. כאשר החברה מגבילה את מה שלגיטימי לרצות, הרצון הופך בר סיפוק. אנומיה anomie (סוג של התאבדות אגואיסטית)- מצב בו החברה נכשלת ברגולציה של התשוקה. התאבדות אנומית- התאבדות כתוצאה מאובדן שליטה על התשוקות. דורקהיים הציג שני סוגי התאבדות נוספים- אגואיסטית (כאשר האדם מנותק מדי מהמרקם החברתי) ואלטרואיסטית (כאשר הסולדריות החברתית חזקה מדי אדם מוכן לתת את חייו בקלות רבה עבורה).
רק החברה, בחיבוקה החם, יכולה לגאול את האדם ולתת לו תחושת שייכות, משמעות. לשמרנים יש תפיסה מורכבת יותר של החירות, כך לדוגמא בגלל שהם מבינים שיש חושך הם לא מהססים להוציא הכל אל האור. "בלי תרבות האדם הוא אומצה רוטטת של צרכים סותרים"- התרבות לא רק מאשררת מה בסדר אלא בעיקר אומרת מה לא בסדר.
התאבדות אגואיסטית- התאבדות שנובעת ממצב בו האדם לא מחובר די הצורך לרשת חברתית, כך שנפגעת תחושת המשמעות שפוגעת בתחושת הסולידריות, כאשר משמעות ושייכות יכולות כמעט להחליף זה את זה, ושניהם מתנקזים לסולידריות סביב מערכת נורמות. קשרים רגשיים מחברים אנשים אחד אל השני מה שנותן תחושה סובייקטיבית של משמעות, והם יכולים לספק תחליף למשמעות אינלקטואלית. כאשר הקשרים האלה נחלשים הסיכוי להתאבדות עולה. אנומיה מציינת סוג ספציפי של התרופפות הקשרים עם החברה.
התאבדות אלטרואיסטית- התאבדות שנובעת ממקום בו הסולידריות חונקת מדי. האגו הפרטי כל כך תלוי בקשרים של הסולידריות החברתית עד שהוא לא יכול לדמיין את עצמו בנפרד. כאשר נפגעים הקשיים האלה, חיי היחיד לא נחשבים שלא כחלק מהקבוצה, גוברת הנטייה להתאבד.
דורקהיים כשמרן לא מתנגד לקדמה בגלל שהוא לא חושב שהקדמה היא תהליך של שחרור. השאלה היאלא החירות אלא הסמכות, מכיוון שבני אדם לא יכולים לחיות בלי סמכות. אין חברה אנושית בלי סמכות, בלעדיה אנשים יאבדו את עצמם. נשאלת השאלה איך השתנתה הסמכות (לא משטרה,חוקים או פחד מעונש, אלא להפך-סמכות היא היכולת לעורר מחויביות אצל היחידים. חברות שאיבדו את הסמכות מענישות)- המעבר לעידן המודרני הוא שינוי דרמטי בציר הסולידריות- בחברה פרימיטיבית הסולדריות צומחת מהעבודה שכולנו דומים, בחברה תעשייתית מתקדמת הסולידריות היא אנכית, מה שמאפיין אותה הוא התחמות, שמגבירה את התלותההדדית.
פוסט מודרניזם-
שני מושגי יסוד בפוסט מודרניזם שיש ביניהם מעט חפיפה והרבה ניגוד- רוח הזמן וכאידיאולוגיה (ביקורת חברתית). רוח זמן- אובדן, התפוררות תחושת המשמעות. מנגד, פוסט מודרניזם כביקורת- יוצאת מנוקדת הנחה שאנחנו סובלים מעודף משמעות ויש לשחרר אותנו מהנרטיבים ששובים אותנו.
הראשון שטבע את המושג פוסט מודרניזם הוא פרנסואה ליוטאר. כדי להבין את דבריו עלינו את תפיסת הזמן- החברה המסורתנית של ימי הביניים מקדשת את העבר (חדש אסור מהתורה), לאחריה מגיעה הלידה המחודשת, הרנסנס, שמעוניין להחזיר את העטרה ליושנה לימי רומא ויוון (ברנסנס טבעו את המונח ימי הביניים כדי לתאר את השפל שבין התקופה הקלאסית לנאוקלאסיקה). במאה ה-17 התחילה המהפכה המדעית, ב-18 הנאורות, ותפיסתהזמן בעידן המודרני משתנה לתפיסת הקדמה- ההיסטוריה נתפסת כתהליך של שיפור, על כן העתיד זוהר ונפלא. באמצע המאה ה-20 מתרחש מפנה- הפוסט מודרנים יאמרו שזה הרגע בו התבהר שהנרטיב של הקדמה התמוטט- אין פירושה של הקידמה הטכנולוגית קידמה מוסרית ואנושית. האמצעים הטכנולוגיים יכולים לייצר הרס לא פחות משהם יכולים לייצר דברים טובים. ההבנה שיכול להיות שקדמה מדעית תביא עלינו את סופנו גרמה לזעזוע. ליוטאר אומר שבעידן לפני המודרניות היה מטא נרטיב דתי. המהפכה המדעית החליפה את המטא נרטיב לכזה מדעי, מה שמאפיין את המאה ה-20 הוא שאין מטא-נרטיב (וזו גם הגדרת העידן הפוסט מודרני), תפיסת ההיסטוריה של האדם כתהליך שיש בו משמעות, התפרקה- משאיכזבה הקדמה השתנתה תפיסת הזמן- היא נעשתה כאוטית ולזמן אין שום כיוון ושום משמעות.
פוקו החל את הקרירה שלו בדוקטורט מזהיר, עד כדי כך שמחלו לו על טעויות, הודקטורט שלו הפך לרב מכר- תולדות השגעון בעידן התבונה. הוא כתב היסטוריה של הפסיכיאטריה, אבל השם הפרובוקטיבי התכוון לומר שאי אפשר להפריד בין תולדות השגעון לתולדות הפסיכיאטריה מכיוון שהשנייה היא זו שהמציאה את השגעון, כפרי של שיח. לאורך כל ההיסטוריה היו אנשים מוזרים בשולי החברה- אמנים, נביאים, ליצנים, גאונים, והחברה קיבלה אותם.
