פאודליזם

לפי מרקס תמיד יש מנצלים ומנוצלים, וכל עוד המצב הזה קיים הוא בר שינוי. הפרולטריון, המעמד הכללי, מקביל לאבסולוט של הגל, שכן כשהפרולטריון ישלוט לא יהיו עוד מעמדות. כשעולה הקפיטל כאמצעי יצור בית המלאכה הקטן גדל מכיוון שאפשר להשקיע השקעות יותר גדולות, במקביל לעליית התעשייה- בתי החרושת ואיתן המכונות. יחסי הייצור הופכים יותר ויותר נצלניים בגלל שהמעסיק לא חייב לעובדיו דבר חוץ משכרם כאשר האינטרס של בעל בית החרושת הוא לשלם לפועל כמה שפחות כדי למקסם את הרווחים שלו, מה שמביא ליעול נוסף בגלל הרווח שנוצר. נוצר מצב בו בתי החרושת היעילים בולעים את העסקים הקטנים והופכים אותם שכירים, פרולטריון, בתהליך מונופוליזציה- הגדול גדל והקטן נכחד ככל שהתהליך מאיץ. המנגון הפך כל כך יעיל, כושר הייצור הפך כל כך גדול עד שההון מתרכז בידי מעטים ולא נותר מי שירכוש את כל המוצרים מכיוון שרוב האוכלוסייה הפכה פרולטריון, "אין להם דבר לאבד מלבד שלשלותיהם". הייאוש הזה הביא למהפכה בה הפרולטריון הלאים את אמצעי היצור ואת הכוח הפוליטי וייצר מדינה סוציאליסטית- הדיקטטורה של הפרולטריון. אחרי שהמדינה הסוציאליסטית התבססה, היא התמוססה- בלי בעלות על אמצעי ייצור אין צורך ביחסי עובד מעביד (ואין מעמדות), אין צורך במדינה שתשמור על הרכוש ואין צורך באופיום להמונים שיצדיק את זה. המהפכה חוללה מצב חדש ששואפת למצב אידאלי בו כל אחד ייתן לפי יכולתו וייקח לפי צורכו ובהתאם לא יהיה ניצול שבו מחקה משהו דומה למצב הטבע של רוסו- בלי קנאה, תחרות, ניצול, הקדמה הטכנולוגית תאפשר שפע לכולם. התיאוריה נדמית מדעית והיא מבטיחה אוטופיה, כסוג של מקבילה חילונית לנרטיב הדתי של גן העדן אבל התחזית לא עבדה. הקפיטליזם לא התמוטט בגלל שמארקס הניח כמה הנחות שגויות-

• דטרמניזם מכאני- ההנחנה שאנשים פועלים לפי אינטרס כלכלי קצר מועד לא נכונה (התעשיינים הבינו שאי אפשר להוריד את המשכורות עד אינסוף וידעו להתמודד עם זה).
• הסוציאליסטים מניחים כי התחרות מקורה כלכלית, אבל אנשים לא רוצים רק אינטרס כלכלי, יש להם גם שאיפות אחרות שצריכות מענה (השיוויון בגישה לגאולה בימי הביניים). פרויד יטען שהתחרות הכלכלית היא סובלימציה של התחרות על אהבת האם, בה יש אכזבה מובנית ולכן בני האדם ימשיכו להתחרות זה בזה.
• התחרות כשלעצמה היא מניע משמעותי, ואם אין גבול ישיר אנשים לא יתנו ככל יכולתם, אין קשר בין המוטיבציה הכללית לטוב הפרטי דרך הייצור. לכלכלה מתוכננת אין את החיווי שמתאים את הייצור לצריכה, אין שום דרך למנגנון לתקן את עצמו מבפנים.

לנין (והסוציאליזם הציוני) פיתח תיאוריה לפיה אפשר לקפוץ מהפיאודליזם לסוציאליזם על ידי בנייה מחודשת של החברה כשיוויונית וסוציאליסטית ולא כמהפכה מתוך הקפיטליזם.

אמיל דורקהיים-

לטענתו בני אדם לא זקוקים לחירות, אלא לסמכות. כל ניסיון לתאר את ההתפתחות החברתית כאילו אנחנו הולכים ונעשים חופשיים הוא טעות, יש לראות איך אנחנו עוברים מסמכות חיצונית (החברה) לסמכות חיצונית, שהאדם זקוק לה מטבעו. האדם זקוק לחברה כדי שהיא תגביל ותווסת את האדם שמסוכן לעצמו. בניגוד להובס דורקהיים אומר שהאדם הוא יצור חברתי עד כדי כך שאפילו הרצונות שלו נקבעים ומשתנים לפי החברה. הביולוגיה קובעת את הגבול לרצונת של חיות, הבעיה היא שהמגבלות לתשוקה האנושית הן פסיכולוגיות ולא ביולוגיות ולכן האדם נמצא בסכנה לצמא שאינו ניתן להרוויה, כעינוי מתחדש תמיד. הסיפוק אינו מספק אלא מגדיל את הרצונות עד כדי טירוף. החברה לא מגבילה את הרצונות האנושיים באלימות, אלא על ידי יצירת הזדהות עם הנורמות החברתיות על ידי סולדריות עם הערכים שלה. דורקהיים השווה את כמות ההתאבדויות של חברות שונות, בעלות תפיסות ולכידויות חברתיות שונות. הבחירה המתודולוגית בהתאבדות היא רלוונטית למרות שהתאבדות היא אקט אישי- סטטיסטי, יש אפשרות לאפיין חברות על בסיס התמיכה והסולדריות שהיא יכולה להציע. דורקהיים מציין כי כאשר יש שינוי ככלכלי חריף יש עלייה בהתאבדויות. הבחנה זו היא מובנת שכן כאשר הבסיס הכלכלי נשמט מתחת לרגליו של אדם הוא הופך לאומלל והתאבדותו מוסברת. הנתון המעניין יותר הוא שגם צמחיה כלכלית מואצת מביאה לעלייה בגל ההתאבדויות מכיוון שסט הנורמות שמרסן את האנשים הוא מעמדי. כשאנשים עולים במעמד חברתי הם לא מצליחים לאמץ את הנורמות החברתיות שירסנו את הרצונות שלהם, התשוקה שלהם משתוללת וככל שהם מנסים לספק אותה ככה היא רק גדלה. החברה יודעתלגרום לבני אדם להסתפק בחלקם וזו הפונקציה הכי חשובה שלה, שכן בלעדיה אנשים נהיים אומללים.