א. עלילה מבוססת על סוד הידוע לקהל כבר בתחילת המחזה, ונסתר מהדמויות בסוף סצנת המשבר- הנבל נחשף ועליית הגיבור הסובל.
ב. העלילה חלק מסיפור ארוך שחלקו התרחש לפני המחזה, באקספוציזיה משלימים לנו את החסר.
ג. הפעולה והמתח מתגברים ככל שהעלילה מתקדמת.
ד. הגיבור נמצא במאבק תמידי עם הנבל, מצבו משתנה לפי התפתחות העלילה.
ה. לאחר תהפוכת האסון באה תפנית טובה המרוממת את הגיבור לשיא כוחו, ההתפתחות הזו נובעת מגילויים הדרגתיים של סודות העלילה.
ו. סיפור העלילה נטווה מאי הבנה של המציאות ע"י שתי דמויות שונות.
ז. ההתרה בסיום הגיונית וחייבת להיות ברורה.
ח. תבנית הפעולה- חוזרת ונשנית בכל מערכה.
סקריב השתמש בשיטות טכניות ידועות, וחדשנותו היא בבניית תבנית הכוללת את כל הטכניקות הללו. חידושו הוא גם בהגיון המשעשע הקיים בעולם שיצר- עלילה רדודה ודמויות שטוחות ובובתיות שנעשות סבירות מול התבנית בהם הן מצויות. במהלך העלילה נוספו קטעים אקטואליים בצורה בה הקהל הגיב לדבר בשעשוע ללא תחושת ביקורת כלפיו. במחזה זה הדרמה משקפת מעבר מערכים רוחניים חברתיים.
העלילה המתהפכת בצורה דרמטית הייתה אמורה להזכיר לקהל כי הם מצויים בעולם דמיוני, אך מכיוון שהם חיו במציאות רדיקלית , באופן פרדוקסלי, נם חוו את הדברים המתרחשים על הבמה כמציאות שלהם.
תחבולה נוספת בה השתמש סקריב היא הדמות המשתפת את הקהל בתוכניותיה, כך נוצרה הזדהות של הקהל עם פעילות הדמות כאילו הם עצמם פועלים במחזה.
צורה נוספת של התיאטרון העשוי היטב הוא הצורה הקומית, הפרסה. עקרונות מחזה זה זהים למחזה העשוי היטב כאשר במחזות אלו בולט היסוד הקומי הפרוע וקצב האירועים המסחרר- יסודות אלו הופכים את הבלתי- אפשרי לאפשרי. המלודרמה והפרסה במחזה העשוי היטיב היו בעלי השפעה מכריעה על התפתחות המחזה המודרני לסוגיו.
ב. ניסוי ומהפכה כאמצעי התיאטרון המודרני:
התיאטרון המודרני מ-1870 ועד ימינו הוא תיאטרון ניסויי. היו בו יותר ניסויים והמצאות מכל מאה אחרת. השינויים הגדולים באו לאחר שינוי הגישה לאומנות הבמה. הגישה החדשה הייתה- החיפוש אחר המציאות.רק בסוף המאה ה-19 חלו שינויים בכל התחומים המרכיבים את המערכת התיאטרונית: ארכיטקטורה, תפאורה, תלבושות, צורות משחק ועוד. השינויים הראשונים הושפעו מהסגנון הרומנטי המנסה לחקות את העבר במדויק יצירת "סביבה דמוית מציאות", המצאת הנורה וצורת הבנייה החדשה של הבמה נתנו אף הן חיזוק נוסף לריאליזם שבמשחק. השינוי הנוסף שחל הוא בשחקן עצמו שמשחק מול מציאות אמיתית יותר וכן הוראות הבמה החדשות- הביאו את המשחק בתיאטרון למקום חדש. אנדריי אנטואן היה בעל ה"תיאטרון החופשי" הוא יישם את האמצעים התיאטרונים החדשים למשחק הדרמה הנטורליסטית המודרנית, ובכך הייתה לו השפעה על המשך התפתחות התיאטרון. אנטואן טען שיש להתמקד בעיקר ביצירת הסביבה, לדידו היא זו הקובעת את כיוון והתפתחות המשחק. ממנו מתפתח אח"כ דרך זולה עקרון "הקיר הרביעי" המתיימר שלא להיות אומנות אלא החיים עצמם.
"קונבנציית הקיר הרביעי" הופכת את הקהל להיות כבלתי נראה, כאילו אינו קיים כלל- מאחורי קיר רביעי. כתוצאה מכך השחקן לא אמור להתייחס או לפנות אל הקהל. אולם גם בקונבנציה זו יש תפקיד לקהל. הוא מגיב למתרחש מתוך עמדה "מציצנית", הם מסתכלים על השחקנים מבלי שהאחרונים יהיו מודעים לכך. בקונבנציה זו הייתה אילוזיה מוגברת של הבאת המציאות כפי שהיא.
אנטואן ציין שתי דרכים לבימוי הצגות:
- השיטה ה"פלסטית" (תלבושות, תפאורה, תאורה).
- השיטה של חשיפה פנימית- תחשוף את המסתורין הפסיכולוגי והפילוסופי של היצירה. השחקן המשחק על הבמה יביא אותנו לעומקים נוספים ברובדי המציאות. באה פה לידי ביטוי תפיסתו כי הדברים החיצוניים הם הנותנים ביטוי ומנכיחים את העומקים הנוספים.
לצד אנטואן היה את סטניסלבסקי כאשר הוא בדק את האחדות הנובעת מאישיותו של השחקן והדמות אותה הוא אמור לשחק. בניגוד לאנטואן בבמה שלו במוסקבה הוא הביא את העומק הבימתי על ידי אמצעים חסכוניים וסמליים. בתחילה התיאטרון הרוסי היה מושפע מהריאליזם הקיצוני של "הקיר הרביע" אולם עד מהרה עבר הדגש מריאליזם חיצוני לריאליזם פנימי, בהשפעת סטניסלבסקי.
השיטה של סטניסלבסקי התבססה על שילוב כנות של רגש טבעי, לבין יצירתיות תיאטרונית. השחקן הגיע לצורת משחק כזו שהפך משחקן (המשחק דמות) לדמות עצמה, וזאת ע"י ריכוז כל הכוחות האפשריים של השחקן. תפיסה זו השפיעה אף היא על התיאטרון המודרני.
המהפכה התיאטרונית המודרנית באה לשלב מכריע כאשר חשפה מחדש את העקרונות האסתטיים של אומנות הבמה. הריאליזם שגורם לכאורה לצמצום והגבלתו האומנותית, הביא את התחייה התיאטרונית המחודשת. התהליכים שבהם ניסו להמחיש ולהעצים את הבמה כמציאות הביא לגילוי מחדש של התיאטרון כחלל. כך נוצרה הפריה פרדוקסלית בין שני התהליכים המנוגדים בתיאטרון המודרני: עיצוב "מגביל" של קונבנציית הקיר הרביעי שנועד לחיקוי והעתקת המציאות לבמה. ועיצוב "מרחיב" של התיאטרון כחלל שנועד לשיקוף תוצאות מופשטות מין המציאות על ידי המחשה תיאטרונית ייצוגית וסמלית.
