פולחן הקדושים היווה נקודה למחלוקת כאשר צמח הפרוטסטניזם. ראשית מאחר והדבר אינו מופיע בברית החדשה ושנית מאחר והדבר "מריח" כמו מצוות פגאניות. פולחן הקדושים הופך לכלי ניגוח משמעותי למול הקתולים. כחלק מהקונטרה רפורמציה הקתולית, מחליטים לעשות סדר בעניין פולחן הקדושים. מקרב הישועים, קמה קבוצה הנקראת בולאנדיסים החוקרים בכלים מדעיים (היסטוריוגרפיים) את פולחן הקדושים. הם מבצעים פרויקט הנקרא מעשי הקדושים – Acta sanctorum. הם עוברים קדוש קדוש ומוצאים את כל המקורות ההיסטורים לגביו, עד כדי להודות שחלק מהקדושים אינם קדושים שהיו קיימים באמת.
אומנות נוצרית
איקונוקלאזם: ניתוץ סמלים. מאבק האיקונות נעשה כ-300 שנה לפני הסכיזמה הגדולה (1054). בתקופה זו יש קונצנזוס שניתן להשתמש במשהו/ סמל/ אומנות מוחשית כדי להעביר מסר וללמד באמצעותו "תנ"ך לעניים". משמש כדי ללמד את הברית החדשה והישנה ואת חיי הקדושים.
במזרח, היחס לאומנות מורכב ביותר, ולא נמצא בהרמוניה או קונצנזוס. במאה ה-4 לאחר הצהרת מילאנו של קונסטנטין (313), מתחילה האומנות הנוצרית להיות גלויה ומאסיבית (בנייה קונסטנטינית). אז מתחילה גם הביקורת על השימוש בסמלים. הדיבר השני בברית הישנה אוסר על ייצור פסל או תמונה. ייתכן והדבר נתפס כעבודת אלילים וסגידה לחומר (למשל בתמונה של משה המוריד נעליו בפני הסנה הבוער, האש עשויה להיתפס כאליל). היה פחד שיעריצו את התמונות/ הפסלים עצמם ולא את המחשבה, הזיכרון או מה שהציור מייצג.
מבחינה היסטורית, במאה ה-8 הקיסר המזרחי יוצא כנגד האיקונות ומאשר את ניתוצן באופן ממסדי. יש סברות כי רצה להוריד דמות אפטרופאית (דמות מגנה) מהכניסה לשער העיר קונסטנטינופוליס. ייתכן והדבר נבע מצורך לבצע הפרדה מהמנהג הרומי בו לכל עיר היה את האל המגן שלה. המשבר של האיקונות שערך כמעט כ-100 נגמר באישור האיקונות ועל כן אין יודעים במדוייק מה אירע וכמה איקונות אכן הושמדו. ייתכן והיה ביזוי או עונש פומבי למי שלא הסכים לוותר על האיקונות אולם אין אנו יודעים בוודאות.
ישנם טקסטים שניסו לשחזר את הטקסטים משנת 754 אשר אז הוחלט לפתור את סוגיית האיקונות ולאשר שימוש בהן בוועידה האיקונוקלאסטית.
טיעוני המתנגדים: הערצה לבריאה ולא לבורא עצמו (תחילה סגדו למי שיצר את השמש ואחר כך החלו לסגוד לשמש עצמה, התפתחות הסגידה לאלילים, מעבר ממה שקשה לדמיין לדבר מוחשי), השטן מפתה אותנו לסגוד לדברים מוחשיים. האיקונות מהוות סכנה להערצה של הקדושים ולא של האל עצמו-יש לכבדם אולם הם אינם אלים. עלה נושא של הפקה שקרית של דימויים. רוב האיקונות במאה ה-8 היו מצוירות על עץ. האיקונות מייצגות את הטבע האנושי של ישוע בלבד (החלק האלוהי אינו ניתן לייצוג), וזוהי כפירה במסקנות הוועידה האקומנית בחאלקדון בה אישרו את שני הטבעים של ישוע-אנושי ואלוהי. כלומר, יש פה הפרה של האמונה הנוצרית שנקבעה בוועידה האקומנית.
תמונה של ישוע (Christ Pantokartor) מהמאה ה-6 בכנסייה סנתה קטרינה בסיני נשמר היטב בשל בידוד הכנסייה שאפשר שימור של איקונות רבות כנגד האיקונוקלאזם. האיקונות מכנסייה זו מנסות להידמות מאוד למציאות. ייתכן והניסיון להתחקות אחר המציאות הוא שעורר את זעמם של האיקונוקלאסטים.
אם כן עולה השאלה עולה מדוע התנגדו לאיקונות של מריה-שכן הייתה אנושית בלבד והאיקונות ייצגו צדדים אנושיים בלבד. הבעיה הינה מתן תשומת לב לא ראוי למרים ולקדושים-פחד שייעשה "על חשבון" ישוע והאל עצמו. יש לכבדה אולם לא לסגוד לאיקונות שלה ושל הקדושים-עלול ליצור מצב של ריבוי אלים.
מציעים פתרון על ידי ייצוג סימבולי של ישוע בדמות שה, טווס, לחם ויין ולא על ידי דמויות אדם.
לעיתים איקונות הפכו למושא סגידה בטענה שהאיקונה של קדוש כזה או אחר (קתרינה למשל) מבצעת ניסים ומביאה מזל. כך גם לגבי גופות או חלקי גופות של קדושים ומרטירים. ישנם תיעודים של מצדדי האיקונות (היסטוריה של מנצחים), כמו למשל תמונה בה רואים את הקיסר לאו מצווה על חייליו להרוס כנסייה, תמונה בה נראה בישוף שהינו בעד איקונות מוכה על ידי חיילי הקיסר.
התפיסה שהתקבלה לגבי איקונות המזרח היא שניתן ליצור קשר ממשי עם מי שהאיקונה מסמלת-אם אתפלל לאיקונה של ישוע, אוכל ליצור עמו קשר. החומר בעצם מגשר בין העולם הזה לעולם הבא. כלומר, האיקונה מתווכת בין האדם לאלוהות.
טיעוני איקונודולים/ איקונופילים (דוליה= פולחן קדושים)-מי שהיה בעד האיקונות
יוחנן מדמשק, כתב ב-730, כתבים בעד האיקונות. מאחר וחי בסביבה מוסלמית יכול היה לכתוב בעד האיקונות ללא פחד שיירדף בשל דעותיו וכן כתב זאת לפני וועידת חאלקדון בה הוכרעה סוגיית האיקונות. מכתביו אנו לומדים שלושה נימוקים עיקריים בעד האיקונות: הראשון, בברית הישנה ישנן דוגמאות לדימויים מותרים (מלאכים = כרובים), השני, מדבר על חומריות האל, האינקרנציה, האל בחר להיוולד בצורת חומר ולכן ניתן לתאר אותו כך. הגורם השלישי מדבר על כיצד הדימוי יכול לסייע לאדם ולהיות מתווך בין העולם הזה לעולם הבא.
הוא טוען כי דברים נראים מסייעים לנו להבין ומשמשים ככלי כדי לתפוס את הבלתי נתפס, הבלתי נראה. תיאור בדימויים שווה לתיאור במילים-אלו הן שתי דרכים להעביר את הסיפורים של הברית הישנה והחדשה. עוד הוא מדבר על הקשר הפיזי שאנו עושים בחיי היום יום עם הסביבה שלנו. כך למשל נהר יסמל לי טבילה ויגרום לי לחשוב במונחים תאולוגיים. גם האיקונות מסייעות לנו להתחבר לאירועים תאולוגיים מורכבים בחיי היום יום. עוד מוסיף ואומר כי ניתן לחנך את המאמינים בין הסגידה לאל להערצה של קדושים-כלומר ניתן ללמד את ההבדל בין האל לקדושים.הוא שואב דימויים מהתנ"ך המחזקים זאת- יעקוב נתן כבוד לעשיו-כך יש לתת כבוד לקדושים, אך לא סגידה. הערצה היא מתן כבוד לגיטימי. טוען כי גם חומרים מהברית הישנה-ארון הברית נעשה על ידי בני אדם, אומנם בציווי אלוהי אולם האדם יצר אותו ולכן לגיטימי ליצור איקונות. לאחר שהאל התאנש, ניתן ליצור איקונות בהתגלמות האנושית.
