ישנן שתי אסכולות בנוגע לשינויים שמתרחשים בעולם- האידאליסטים (אנשים שמאמינים ששינוי חברתי נוצר כתוצאה משינוי בערכים וברעיונות) לעומת המטריאליסטים (שמאמינים שהעולם משתנה, איתו האינטרסים ויחסי הכוחות ואז החברה מסתדרת עלפי יחסי הכוחות החדשים). בפועל, שינוי חברתי נוצר כתוצאה מהמפגש בין שינוים בעולם החומר לבין שינויים בתפיסות של האדם כאשר יש היזון חוזר ביניהם.
ג. פ. הגל, פילוסוף גרמני, אידאליסט קיצוני שגורס כי התהליך ההיסטורי החשוב הוא תהליך של התפתחות רוח העולם. הוא אחד מחמשת הפילוספים הגדולים של המערב, הוא המציא שיטה שמבוססת על היסטוריציזם- רעיונות לא נשפטים באופן מוחלט ומופשט אלא באופן סצפיפי להקשר שלהם. לכן לא צריך לשאול האם רעיון הוא נכון או לא, אלא האם רעיון מבטא את הקשרו, את זמנו ההיסטורי. הטענה המפורסת שלו היא שההיסטוריה מתקדמת בין תזה לאנטי- תזה. היות והתזה מייצגת את רוח התקופה היא לא מצליחה לכלול הבנה מלאה של העולם, על כן נוצרת תגובה נגד שמתיימרת להגיד אמיתות זמניות אחרות- אנטי תזה. ההתנגשות בין שתי הגישות מולידה סינתזה, שלה תקום אנטי-תזה חדשה וכך האלה. בכל שלב הרעיונות כוללים יותר ויותר מהטוטאליות של הקיום עד להגעה לאבסולוט, הסינתזה המוחלטת שמכיל ומסביר את כולנו. הדת היא הביטוי הרגשי של רוח העולם. לדוגמא- יוון העתיקה מבוססת על אסתטיקה, חושים ותשוקות שהולידה את האלים שמונעים ממניעים אנושיים, חייים חיים ארציים ומוחשיים מאוד אבל הדת היוונית עדיין לא מסודרת להכיל את כל החויה האנושית. כאנטי-תזה, שלילה של החושי ושל האסתטי נולדה הדת היהודית, דת של כללי מוסר, של הפשטה מוחלטת כאשר גם האלוהים הוא הפשטה מוחלטת. הסינתזה של היהדות ושל הדת היוונית נוצרה הנצרות- דת של אהבה ולא של חוקים, כך הדתות מתנגשות בתזה, אנטי תזה ויצירת סינתזה עד שמגיעים לפרוטסטניות שלדעתו היא היא הגרסה העממית של האבסולוט. גם היחסים של אדונות- עבדות הם דיאלקטיים, במהות היחסים יש תהליך של שלילה של יכולתו של העבד לפעול באופן אוטונומי לטובת הכרה של העבד באדונותו של האדון, כאשר ככל שגוזלים מהאוטונומיה של הרצון העבד בעצם גוזלים מהאוטונומיה של האנושיות שלו שוב ושוב ובכל פעם צריך לפגוע יותר כדי להביא להכרה של העבד באדון. התהליך מחריף את עצמו עד שהוא ממוטט את עצמו. לכן סופה של העבדות תמיד להתמוטט כיוון שהיא דורשת יותר ויותר ביטול של העבד בפני האדון.
מטריאליזם דיאלקטי – בעיני מרקס רעיונות הם שליליים ולא חשובים, העולם התפתח מכיוון שהאדם במהותו הוא עובד, וכשהוא עובד הוא משנה את סביבתו, שמביא לשינוי שלו עצמו וחוזר חלילה. מה שמחולל שינוי ביהסטוריה הם האינטרסים הכלכלליים, שהם תוצאה של יחסי כוחות כלכליים, כאשר יש ארבע ספרות-
- אמצעי ייצור- כל דבר שמסייע בעבודה, לכל תקופה יש אמצעי יצוור דומיננטיים משלה שמכתיבים ארגון מסויים של העבודה. בתקופה הפאידולית- אדמה.
- יחסי הייצור- צורת הארגון ההכרחית של העבודה עם אמצעי היצור הספציפיים לאותה תקופה. בתקופה הפיאודלית- אדון/וסל שמבוססים על אחריות של האדון כלפי הוסל.
- ארגון פוליטי (מדינה)- מיסוד פוליטי בחוקיה של יחסי היצור, נועדה לארגן, לחזק ולקבע את אמצעי הייצור. בתקופה הפיאודלית- המדינה הפיאודלית
- מבנה העל- עולם הרוח איננו אלא הצדקה בדיעבד לסדר החברתי שנקבע מטעמים כלכליים. בתקופה הפיאודלית- הדת הקתולית.
השינוי התחיל כשאמצעי הייעול השתפרו עד כדי כך שאפשר יהיה לקיים מסחר זעיר, תחום שמתפתח יותר יותר עד שנוצרת התמחות שגדלה גם היא. ככל שהכלכלה מתפתחת נוצר שוק איזורי בו כולם מגיעים עם הסחורה שלהם ואפשר להחליף כל דבר בכל דבר. ככל שהשוק גדל בחשיבותו מתפתחת סביבו עיר ומערכת דרכים על מנת לשפר ולייעל את השינוע והייצור. בהדרגה הקשר בין ערים מתהדק והתחילו להגיע מצרכים ממקומות מרוחקים והכסף נולד מחדש כסחורה (הזהב הוא קל, קטן ומחזיק מעמד). פתאום אפשר לצבור הון משמעותי וכך נולדה חברת המניות, שממנה התפתחו עורכי דין, בנקים, צ'קים, ומאוחר יותר כלכלת השטרות. בשינוי מפאודליזם לקפיטליזם הכסף הפך לאמצעי הייצור הכי חשוב. יחסי הייצור הפכו ליחסי עובד/ מעביד, כאשר המעביד קונה את זמנו של המעביד ותו לא, מה שמייצר את המדינה הבורגנית, בה יש לאזרחים זכויות פורמליות שוות, שמאפשרות למסד את יחסי העובד מעביד. מבנה העל של המדינה מקבל הצדקה מהזכויות הטבעיות- חיים, חירות וקניין, שמייצג שיוויון פורמלי שמבוסס על קניין, על כן הוא לא אמיתי, למעשה מתקבע מצב בו מי שאין לו משועבד למי שיש לו.
