השינוי הורגש במחזה הראשון של ברכט 'Baal' (1918),. למרות זאת, נשאר ברמה פואטי, בכוונה תחילה שלל את רעיון שיר הנעורים כקדוש מעונה בקרב מטריאליסטים, והפך לפרודיה במחזה של הנס ג'וסט 'הבודד', נכתב רק שנה אחת לפני הנושא הרומנטי של הכותב מהה ה-19 המהולל, כריסטיאן דיטריך גרבה. מחזהו השני של ברכט, 1922, הלך אפילו רחוק יותר, והחליש את האידיאליזם של המהפכה. כך היה שהתנועה האקספרסיוניסטית פושטה במהרה מהסנטמנטליות שבה, תחת כותרת שונה, הפכה להוביל כוח אנטי-רומנטי בתיאטרון המודרני. אם משהו מהנושא הסקנדלי נותר, האחוז טירוף, הטון הצומרני, המיסטיקה הקלה, והנלהבות הכמעט דתית של האקספרסיוניזם הגרמני לא נשמעו שוב. בכל מקרה, גישת האנטי-מוסד גם ככה לא היה גוברת את הנאציזם.
GEORG BUCHNER
בוכנר (1813-1837) נחשב ביחד עם ווידקינד וסטרינדברג כהוגה האקספרסיוניזם טרם עת.
בכתיבתו כלל טכניקות אקספרסיוניסטיות מודרניות רבות עוד לפני שתנועה מודרנית בתאטרון היתה מקובלת כך שנהוג להחשיבו ככותב המחזות המודרני הראשון.
יצירותיו DANTONS DEATH ו WOYZECK נראו לראשונה בתאטרון ב 1902 ו 1913 (בהתאמה) והוא ממוקם בראשית התנועה האקספרסיוניסטית.
בכל מחזותיו ניסה בוכנר למצוא דרכים חדשות לבטא את התפיסה הפטאלית שלו ביחסו לחברה ולמאורעות ולאשש את דעתו שהפרט הוא לא אחר אלא "קצף על הגל".
בוכנר היה פעיל בארגונים רבים ואף כתב מנשר קומוניסטי.
מחזהו הראשון "מותו של דנטון" (1935) הושפע מדיכוי ברוטאלי של הרשויות וסיפרו העצוב של המהפכן הצרפתי דנטון. האופן והסגנון שבו נכתב מחזה זה ובפרט הדיאלוגים שבמחזה אינם מכילים עקביות קלאסית אך כוללים בתוכם טווח של נועזות עד ציניות.
מחזה זה מסמל את הדרמה הרומנטית ההיסטורית אך עדיין רוחו של המחזה נשאר באופן מפתיע מודרני. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 מותו של דנטון הפך למחזה בעל נטייה פוליטית.
המחזה "LEONCE UND LENA" (1836) היה פחות פופולרי בשל היותו אלגורי ומספר על הנסיך לאונס הפסמיסט והתשוש מפופו אשר נאלץ לשאת את ההפך שלו – הנסיכה לנה האופטימית מפיפי מבלי שראו האחד את השני, הם נפגשים בטעות, מתאהבים ומתחתנים מבלי לגלות זהותו זה של זה, במסוה של סיפור פולקלורי, בוכנר מציג פוליטיקה במחזה זה.
WOYZECK נחשב ליצירת האומנות של בוכנר אשר לא הושלמה ונכתבה ב1836 והתגלתה ופורסמנה ב 1879, המחזה מבוסס על המקרה האמיתי והשפל של ספר ב ליפזינג אשר דקר את אשתו בשל קנאה ונדון למוות. השאלה האם וויזאק שפוי או לא שפוי אפשרה לבוכנר לשחק עם הרעיון של מחזה דיאלקטי ואפשרה לו להמשיך ולהציג בעדינות את הפילוסופיה הפסמיסטית שלו בנוגע לדטרמיניזם.
המחזה מדגים כיצד הדמות הראשית הינה קורבן של החברה ואין לו שליטה על מה שקורה.
ההערכה הגדולה להם זוכים מחזותיו של בוכנר תרמה להתפתחות התאטרון בשנות ה-20 של המאה ה-20 ובמיוחד בהצגת נושאים פוליטיים באופ אפקטיבי לציבור הרחב.
בוכנר עניין את ברכט בכך שספק לו מודל למחזה כרוני ב "דנטון" ו "וויזאק" שהדגימו שאלמנט העלילה ההכרחי למחזה היסטורי אינו חייב להתאים למחזה העשוי היטב אלא יכול להיות מוצג ראשית מנקודת מבט אחת ולאחר מכן מאחרת = דיאלקט. ברכט חב לבוכנר גם על השימוש בבלדה על הבמה וכך הוא הרחיק את הראליזם.
Styan, J. L. Modern Drama in Theory and Practice 3: Expressionism and Epic Theatre
פרק 4
סטרינברג היה הפופולארי ביותר בהצגותיו של הדרמה המודרנית בתיאטרון הגרמני עד למלחמת העולם, סטרינברג העלה לא פחות מ 1.035 הצגות בגרמניה. סטרינברג הציג במחזותיו את רוח הדרבים האוטנטיים של זמנו, ונחשב למייסדי האקספרסיוניזם (אבי האקספרסיוניזם).
העבודה האקספרסיוניסטית הראשונה שלו הייתה Damascus שנכתבה ב1898. המחזה ייצג את הדמויות האקספרסיוניסטיות ע"י שחקן אחד שמייצג דמויות רבות, כל דמות מייצגת חלקיק של השלם וביחד יוצרות (מייצגות) את הקונפליקט שנמצא בראש האנושי.
כל הדמויות הפעולות במחזה Damascus נראים דרך העיניים של "הלא נודע" שלמעשה מייצג את המחבר עצמו. הדמות הזאת למעשה חולקת את העוני ואת האשמה מנקודת מבטו של המחבר.
הלא נודע מזהה את דמותו מצד אחד עם הקבצן ומשוגע בעוד שדמויות אחרות כגון רופא וכומר מזכירים לו את האשמה. כלומר: הדמויות לא מוצגות בדרך הרגילה כדמויות כחלק מהסיפור – ביחד הם עומדים כתנאי לאנושיות ולכן ניתן לראות דרך חדשה בתיאטרון הדרמטי.
