ג'ורג' דיוויין: הטקסט של בקט הוא כמו מנגינה, בעלת קצב ומשקל..
בתיאטרון "שילר" בברלין השתמש בקט בקונספט של גוגו ודידי הם אחד- השחקנים היו הפוכים במראם וכביכול לבשו זה את בגדי זה.. הזוגות היו קשורים זה לזה בביגוד ובצבעים וכך הועברה ההרגשה כי הם אחד. (כך גם לאקי ופודזו).
הטייפ האחרון של קראפ: הוצג ב58 עם ג'ין מרטין כקראפ. ההצגות מסוג זה היו מאוד מינימליסטיות הן בעיקר מצריכות מהשחקנים זוג שפתיים..
מחזאי אבסורד נוסף היה פינטר- עסק בלחשוף את השינויים החודרניים ביומיום ולחשוף את הקשרים בין אנשים שחושבים שמכירים זה את זה. האובייקטים עצמם שהשתמש פינטר אינם סימבוליים כלל אך השימוש באלמנטים דרמטיים והם עצמם- סימבוליים.
Styan, J. L. Modern Drama in Theory and Practice 2 – Symbolism, Surrealism and the Absurd. Cambridge UP, 1981, Chapter 2
התחלות תאורטיות: וגנר וניטשה-עמ' 5-7 כולל (צריך את 8-10)
בלתי אפשרי לאתר את המקור המודרני למשמעות הדרמה הסימבולית, מאחר וזה שארית מפילוסופיה רומנטית קדומה יותר. מקור יוצא דופן שהשפיע ישירות על התאטרון המודרני היא התאוריה האסטתית של המלחין ריצ'רד וגנר ימ"ש. העניין המקביל של ימ"ש במוזיקה ובדרמה מתבטא לא רק באופרות הגדולות
Tristand und Isolde (1865), Die Meistersinger(1868) ו-Ring des Nibelungen שלהן הוא הלחין גם מוזיקה וליברטו, אבל גם בתאוריה של הרחבה והסתרה של התבנית והמאפיינים של ה'מוזיקה-דרמה', שבה התבסס על שופנהאואר ועל מטפיזיקה גרמנית.
וגנר ימ"ש האמין שמוזיקה-דרמה היא אומנות הבמה של העתיד שבה השפה תורחב באמצעות הצליל בכדי ליצור אמירה אמוציונלית חזקה יותר. ארתור סימונס בחיבורו, "רעיונותיו של ריצ'רד וגנר", ציין שהכתיבה התאורטית של המלחין בעלת ערך רב במיוחד כי ' זה לחלוטין ההבעה האישית של האומן המעורב בעבודה יצירתית, המגלה תאוריות בדרך אגב, כשהוא מתגבר על מכשולים או מסייע בטבע הדברים'. כמסתבר, בתאוריות של וגנר שוכנים זרעיה של הרומנטיות החדשה, בהתבסס על הרעיון ש'מיתוס' הוא מקור הכוח הנעלה ביותר של האומן.
בספר הראשון המשפיע של וגנר "עבודת האומנות של העתיד"(1849) הוא אמר שאומנות היא ההבעה החיונית של חיים אינסטינקטיביים. באמצעות ריקוד, 'טון' ושירה, האדם יצר במקוריות צורה של אומנות שבה הוא עצמו הנושא ושבה הוא גם המושא של עצמו-כלומר, היצירה נעשתה עליו והוא גם זה שיצר אותה. באומרו 'טון' וגנר התכוון לסוג של חצי-נאום וחצי-שיר שנהגה מזמן קדם-רציונלי כאשר גם לריקוד וגם לשירה היתה את ההתחלה שלהם; הוא האמין שהטון הזה היה משהו כמו הפזמון(choric verse) היווני שבא לנצח על תנועת הגוף וצליל הקול ולחבר בינהם. וגנר האמין שהאלמנט הזה יאחד שוב את הריקוד עם השירה, ובעזרת זה השחקן והזמר יגיעו לצורה מושלמת של דרמה-לירית אידאלית, שבה הריקוד והשירה יחשפו את המהות האמיתית שבקצב ובמלודיה. וגנר טען את ההיפותיזה הזאת בעוד דרך. הוא טען שהמוזיקה היא הצורה תבונית והטהורה ביותר של האומנות. בטהובן הביא את המוזיקה לנקודה הנשגבת שאחריה רק מילים יוכלו לבוא. לכן באומנות העתידית המוזיקה והשירה צריכים להיות משולבים על מנת ליצור דרמה מושלמת.
בספרו הבא של וגנר,שבו הודה שהשתמש בסגנון כתיבה עקשן, הוא החל לכתוב על המיתוס כיצירה של הדמיון האינסטנקטיבי. וכאן הוא הגדיר זאת כ'פואמה של השקפת-חיים משותפת'. זה היה בלתי נדלה ונכון לכל זמן, וזו היתה המשימה של כל משורר דרמטי להביע זאת בפועל. הספר הזה מיוחד גם בגלל סדרת הקשרים התאורטיים (הקשורים באופן עקיף) שהוא מציין שיש בין המוזיקה והדרמה. למשל: 1. וגנר האמין שהטעות הבסיסית באופרה היא ש'אמצעי הביטוי (המוזיקה) נעשתה המטרה, בעוד המטרה של הביטוי (דרמה) נעשתה האמצעי. 2. הוא גם טען שהמשיכה הסופית בדרמה היתה ישירות לחושים, והיתה לה משמעות רק כשהיתה לה הצדקה של נחיצות רגשית: בדרמה אנו לומדים ויודעים דרך הרגש. אך התחושה העמוקה ביותר של האדם יכולה להיות מובנת לגמרי רק ב'טון דיבור' שמובע ע"י פזמון שלם ותזמורת-כלומר, בצרה מוזיקלית. 3. הקול האנושי הוא 'האורגן המוזיקלי העתיק ביותר הכן ביותר והיפה ביותר', ולתזמורת יש את 'יכולת ההבעה של מה שלא יכול להאמר'. לכן מטרת המשורר והבעת המוזיקאי מוכרחים להתמזג עד בלי יכולת להבחין ביניהם כנפרדים.
זה המיזוג הזה שהביא את וגנר לתפיסה המפורסמת של Gesamtkunstwerk-'יצירת האומנות הטוטלית', שהוא האמין שאינה קיימת מאחר והאומנויות אוחדו בטרגדיה היוונית העתיקה.
וגנר המשיך לעבוד על רעיונות בסיסיים אלו כל חייו, וב'מטרת האופרה' (1871) איחד הרבה מרעיונות אלו. הוא אמר שהמשורר הדרמטי מטבע הדברים לא יכול לשחק את הדמויות שהוא יצר, אלא רק לשרטט את החומר שעליו יוכל השחקן לאלתר-בדיוק כפי שמלחין האופרה יוצר לנגן הכלי, שמאלתר על המוזיקה. הוא ראה את הדרמה של שייקספיר כמקבץ אילתורים תאטרליים, התפיסה המקורית של המשורר באופן פלאי נובעת מהאומנות החיה. בכתיבת מחזה, המשורר הניח שיש אפשרות להעביר את תחושותיו ומחשבותיו בדרמה, ואת האפשרות הזאת אפשר להבין דווקא במוזיקה-דרמה. אם לאלמנט ההשראתי הבלתי מוסבר אצל שייקספיר הייו מוסיפים בשלמות את אותו האלמנט שיש אצל בטהובן, זה היה מפיק צורה אידיאלית של ביטוי. בדיוק כפי שיכולת ההסבר והתחושה משתלבות כדי ליצור את האדם השלם, כך המדיה של שירה ומוזיקה יכולות לחבור בכדי להשלים את 'הפיכת האינטלקט לרגש' (emotionalizing of the intellect) וליצור דרמה עשירה יותר ומושלמת יותר מכפי שהיו המוזיקה והדרמה בנפרד. לדידו של וגנר, הופעה תאטרלית מאורגנת מבחינה מוזיקלית ומבוצעת מוזיקלית היא ' האחת שאינה ניתנת לחלוקה, יצירתו הנעלה ביותר של המוח האנושי', 'היצירה האומנותית המושלמת מכל'.
וגנר לא דיבר ישירות על הסימבוליות, אבל חזונו של הטוהר והאידיאליזם באומנות הביא אותו הרחק מהריאליזם של שלב המאה ה-19 המאוחר יותר. וכשחקר שוב ושוב את אותם רעיונות מספר לספר, הוא נע באופן קבוע אל עבר דרמה הבנויה על ארכיטיפוס ומיתוסים ועל חלום ועל אלמנטים על-טבעיים ומיסטיים שהיו דומיננטיים בדרמה הסימבולית של המאה ה-19.
