- האטה בכיבושים – המדינה המאוחדת הגדולה האומיית לא תתרחב בצורה מהותית, מלבד אולי אזורים בעייתיים בתוך הממלכה. האנרגיה השבטית מופנית כלפי פנים החברה במקום כלפי הכיבושים.
- התגבשות מסוימת של מוסדות פוליטיים – עבד אלמלכ ואנשים נוספים הניחו יסודות איתנים ששימרו את חוזקה של המדינה.
- שגשוג כלכלי – תקופת בית אומייה וראשית התקופה העבאסית אופיינה בשגשוג כלכלי שהתבטא במסחר פנימי, מסחר חיצוני, חיזוק החקלאות, תופעת העיור מתפשטת. עם כיבוש אזורים חדשים נוצרו קשרי מסחר חזקים יותר תחת חסותם של המדינות החולשות על האזור. עם זאת, האוכלוסייה בפרובינציות חשו דיכוי עז לאור גביית הכספים והמיסים.
- מידה מסוימת של התאסלמות ושערוב (כנראה השנייה במידה גדולה יותר) – מוקדי התאסלמות – עיראק, ח'ראסאן. אזורים כפריים מסוימים נשארו נוצריים עד לבואם של הצלבנים.
- מתחים בין הערבים לבין עצמם – מתחים בין האליטה הערבית, ובין השבטים הצפוניים והדרומיים. הרי השלטון האומיי הסתמך על תמיכתם של השבטים הדרומיים ולא הצפוניים. מתחים נוספים באו לידי ביטוי בין השיעים, לבית עלי, לבין בית אומיה. השיעים, וקבוצות נוספות, ביקרו את מידת האסלאמיות של האומיים ולא היו מרוצים ממידה זו. היה מתח חזק מאוד בין ערבי סוריה וערבי עיראק שראו את עצמם כמקופחים וחלשים.
- ניכור בין השלטון ותומכיו לבין חלק גדול מהערבים ומתאסלמים חדשים – היו גם כן מתאסלמים חדשים, ואלה שלא קיבלו יחס שווה הרגישו גם הם מקופחים ולא היו מרוצים משלטונם של האומיים.
مَوْلَى (ج) مَوَالِي
מילולית: מסתפחים או מקבלי חסות (השוו המונח وَلَاء – נאמנות). הנאמנות הולכת לשני כיוונים, השלטון דואג לצרכי המואלי, והם ממלאים אחר דרישות השלטון (נלחמים, מנהלים משק חקלאי).
שלב ראשון – מתאסלמים לא ערביים שהסתפחו לבני שבטים.
שלב מאוחר יותר: מתאסלמים באופן כללי (ולאו דווקא הסתפחות לשבטים ספציפיים). הגבולות בין המעמדות התחיל להיטשטש. אלה הרגישו שהם לא מקבלים את מה שמגיע להם, הרי שגם הם התאסלמו על מנת לזכות בשוויון מעמדי כלשהו.
וגם: עבדים ושבויים משוחררים שהתאסלמו והפכו למקבלי חסות (clients) של פטרונים חזקים.
הבעיות של המדינה האומיית
- פילוג וסכסוכים בין בני השושלת – לקראת סוף התקופה האומיית, לפני עלייתו של מרואן השני, תקופה בת 4 שנים שהתחלפו בה 4 ח'ליפים (הפתנה השלישית).
- ניכור הולך וגובר בין השושלת לבין השבטים ה"דרומיים" – מרואן אלחמאר שהתחבר לשבטים הצפוניים תרם במידה רבה לניכור זה.
- תסיסה בעראק בין הערבים (לבין עצמם), המתאסלמים וחוגים "דתיים" – בח'ראסאן.
- התפתחות של התנועה המהפכנית העבאסית
- תסכול והתמרמרות בקרב המואלי – למרות ההתאסלמות היו צריכים לשלם את המיסים, ולא היו מוסלמים שווי זכויות.
- התמרמרות בח'ראסאן בקרב הערבים וגם מתאסלמים חדשים
ח'ראסאן – מקום עם ערים גדולות, תרבות מפותחת והתאסלמות מואצת. בגלל שבאזור זה התנהלו קרבות רבים עם העמים הצפוניים, כוחות רבים נשלחו לשם.
תנועות שפעלו נגד בית אומייה
- "השיעה" (לא קבוצה מגובשת ומאורגנת)
- מח'תארייה / כיסאניה – חלק מתומכיו של מח'תאר שירדו למחתרת, אך עדיין עם שאיפות שיעיות נגד בית אומייה.
- האשמייה – תומכיו של בנו של מחמד אבן אלחנפיה, אבו האשם, שחברו לעבאסים
- תומכי חסין – ניסיון לגייסם לצד העבאסים – التوّابون
- התנועה העבאסית
הבסיס לטענות העבאסים לשלטון
- ממשפחת הנביא מחמד (אהל אל-בית), בניגוד לאומיים שהיו רק משבטו של הנביא.
- "הזכות" עברה להם מצאצאיו של עלי (כך טוענים העבאסים)
- רק הם מסוגלים להילחם נגד האומיים ולהפילם – בגלל שהם מאורגנים, בעלי צבא חזק, ותעמולה
אהל אלבית (=אאל מחמד)
עבדאללה אבו טאלב עבאס
↓ ↓ ↓
מחמד הנביא עלי בית עבאס
↓
האמאמים השיעיים
בסביבות שנת 700 עבדאללה בן אלעבאס עובר יחד עם תומכיו לחומיימה – הופך להיות המטה של השלטון העבאסי, באזור דרום ים המלח. אבו האשם לקח את משפחתו ועבר לחומיימה והצטרף לבני משפחתו. טענתם המרכזית של העבאסים כלפי השיעים – אבו האשם, על ערש דווי, מעביר את כל סמכויותיו וזכויותיו לשלטון לעלי.
מינוחי המהפכה העבאסית
- דַעְוַה – תעמולה. במובן הראשוני – קריאה לאדם להאמין במשהו.
- דַוְלַה (ד-ו-ל)
הסתובבות/סיבוב > המשפחה המגלמת את הסיבוב > שושלת > כוח שלטוני > מדינה
השוו: revolution מהפכה
אלרִצַ'א מן אַהְל/אאל אלבַּיְת – "זה ממשפחת הנביא שיהיה מוסכם עליו". העיקרון של העלאה לשלטון את זה ממשפחת הנביא שיהיה מוסכם על כולם.
הסיבה לשימוש במונחים ערטילאיים:
- לא לעורר את חשד האומיים
- העבאסים רצו לנצל את הקבוצות השיעיות.
