מבוא לתולדות העמים המוסלמים

המזרח התיכון ערב הופעת האסלאם

1. גיאופוליטיקה

שני כוחות גדולים פעלו באזור חצי האי ערב. האימפריה הרומית, הביזנטית, ממערב (מאיטליה עד הגבול הסורי עיראקי, ומדינות צפון אפריקה) ומנגד האימפריה הסאסנית, הפרסית, ממזרח (באיזור איראן, עיראק). עם הגעת האסלאם, יפלו גבולות האימפריות, ואלה יתאחדו ויביאו לשיתוף תרבויות בין העמים באזורים הללו.

בראשית המאה השביעית המלחמה מגיעה לשיאה עם פריצות עמוקות מאוד של האימפריה הסאסנית אל תוך האימפריה הביזנטית. השליט הביזנטי דאז, הראקליוס, עולה לשלטון בשנת 610, ומצליח לארגן את האימפריה ולהדוף את הסאסנים. השליט הסאסני ח'וסראו סולק מהשלטון בשנת 628, ובשנת 632 עולה יאזגרד לשלטון באימפריה הסאסנית. מאבק זה בין שני הכוחות מגיע לתיקו בזמן זה. אותם גורמים לא תיארו כיצד לאחר תקופה זה יבוא כוח ערבי מוסלמי חדש שיצליח להביס את שתי האימפריות, והסבר מקובל לכך הוא ששתי האימפריות לא הצליחו להתאושש ממלחמתם, וכן לא הצליחו להתארגן כראוי למלחמה, דבר אותו ניצלו כוחות הכיבוש הערבים ושסייע למטרתם.

האימפריה הביזנטית נתפסת כיורשת של האימפריה הרומית, וראתה את עצמה כחלק מהאימפריה הרומית. אימפריה זו תחזיק מעמד עד 1453, עד כיבושה ע"י האימפריה העות'מאנית. האימפריה סבלה גם מכוחות טבעיים במזרח האימפריה: מחלות, התדרדרות בחקלאות וכו'.

2. אוכלוסיות העמים שעתידות להיכבש ע"י האסלאם בארצות המרכזיות

היה מתח רב בין האליטות של האוכלוסיות, כגון בסוריה ובמצרים, והיוונית – השפה הגבוהה – שימשה את אותן אליטות, והלטינית אט אט נשכחה. אלו נהגו להתיישב בערים הגדולות כמו אלכסנדריה, והיו הבדלי דת באוכלוסייה. הרוב המכריח של האוכלוסייה היה בכפרים ועסקו בחקלאות. בסוריה נהגו לדבר בארמית, ובמצרים האוכלוסייה לא דיברה שפה שמית אלא שפה שהיא המשך של השפה המצרית העתיקה, קופטית, ועד היום יש קופטים במצרים שממשיכים במנהג זה. הרוב המכריע מבחינה דתית היה נוצרי, והפגאניות נמחקה כמעט לחלוטין (מלבד לכפרים שהמשיכו בפגאניות, ליהודים ולשומרונים).

הנצרות של המאה השביעית מתחלקת בקירוב לכמה זרמים:

• דיופיזיטים: מאמינים כי לישו יש שני טבעים, אלוהי ואנושי. כנסיית האליטות ונציגי השלטון. התפיסה של רוב התיאולוגיות במערב.
• מונופיזיטים: מאמינים כי לישו יש טבע אחד.
  • סוריה – יעקוביטים.
  • מצרים – קופטים.
• נסטוריאנים: הפרדה מוחלטת בין שני הטבעים של ישו (מרים הולידה איש, לא בן אלוהים). בעיקר בעיראק וצפונה.

האוכלוסייה במצרים וסוריה לפני האסלאם

מתח זה בין האוכלוסיות הללו מלווה את התקופה עד לבואו של האסלאם. אוכלוסיות רבות דווקא קיבלו את בואו של האסלאם, בשל האכזבה ואי ההתרצות מהשלטון הקודם, דבר שהקל על הכיבוש האסלאמי.

באזור האימפריה הסאסנית  הדת הזורואסטרית, נביאה זראתושתרא, המאמינה כי העולם הוא שדה קרב בין הכוחות הטוב אל כוחות הרוע. הפולחן הדתי במקדשים כלל סימני אש. בעיקר באזור פארס, האוכלוסייה התערבה ורצתה להילחם בכובש האסלאמי, בניגוד לשאר האזורים בפרס (קנדי, עמוד 13). אנשי דת זו שויכו למעמד האליטה באימפריה הסאסנית.

.  האוכלוסייה הערבית של חצי האי ערב והאזורים הסמוכים לפני האסלאם.

המפגש עם הנצרות

דברי תיאודורת, בישוף קפריסין שהגיע לביקור בסמיאון, התרשם מפתיחותם של הבדווים באזור וקבלת הנצרות (ראו ציטוטו מהמצגת). העמים הכובשים המוסלמים התרשמו מקיומם של אוכלוסיות "ערביות" אלה, שקיבלו את הנצרות עליהם.

האוכלוסייה הערבית בחצי האי ערב:

הבדווים

נוודות פסטוראלית (Pastoral Nomadism) – נווד – אדם שאין לו מושב קבע. פסטוראליות – אדם החי מגידול מרעה, צאן, סוסים וכו'. הבדווים נחשבו לנוודים. חיפוש אחר מרעה מצריך נוודות, ובאזור זה אין מנוס מלחיות על פי הנוודות הפסטוראלית.

שמות שבטים – תמים, קיס, מצ'ר.

קבוצות גדולות – צפוניים (צאצאי עדנאן), דרומיים (צאצאי קחטאן).

מאפייניה של החברה הערבית בחצי האי ערב לפני האסלאם:

• השפה הערבית – דיבור, כתיבה, דיאלקטים, השירה הקלאסית.
• ארגון שבטי (חשיבות המבנה השבטי) – כאשר אין שלטון מרכזי, השבט הוא זה שדואג לאנשי השבט. הארגון לא היה נוקשה במיוחד ואפשר התפרקות והתחברות מחדש בין שבטים.
• מנהיגות שבטית – סיד/ שיח'/ אלאשראף. בעל סמכות לגישור בין סכסוכים, והיותו בורר. שיטה זו לא השתנתה הרבה גם עם בוא האסלאם.
• הצורך של הבדווים בדברים מאזור יישובי הקבע – פשיטה (غزوة)
• תרבות של פשיטות, לחימה וגבורה – איאם אלערב (أيام العرب).