האפיפיור גרגוריוס ה-7 , לפני היותו אפיפיור היה נזיר מזרם ספציפי הנקרא קלוני-cluny. כאשר הוא עולה על כס האפיפיורות הוא מחליט לעשות רפורמה בנצרות.מצד אחד רפורמה רוחנית ומצד שני מסורתית. הכנסייה בשלב זה מהווה מקום לקריירה עבור אנשי אצולה אשר אינם יכולים להיות אבירים או בנים שאינם בכורים ואינם יכולים לרשת את רכוש אביהם. מהמאה ה-11 ישנו חוק ירושה חדש באירופה הנקראת פרימוגניטורה (פרימו= ראשון, גניטורה= לידה). חוק ירושה זה אומר שהבנים הבכורים בכל משפחה יורשים את כל רכושו של אביהם. חוק זה מתיר את יתר הבנים במשפחה חסרי ירושה. חלק מהם הלכו למצוא את גורלם כאבירים בחצרות של אנשי אצולה ואילו חלק ניכר הלכו להיות אנשי כנסייה (או נזירים או אנשי כנסייה סקולרית). כלומר, אנשי הכנסייה לא הגיעו ברובם מתוך תחושה של שליחות דתית כי אם מחוסר ברירה, ומאחר ושימשה כפתרון חברתי כלכלי עבורם. מצד שני יש אנשים ששמו להם למטרה לעשות קריירה מהכנסייה.
גרגוריוס מוצא אנשים שאינם חדורים מספיק בלהט האמונה. ישנה תחושה של רפיסות רוחנית בכנסייה. הוא מוציא לפועל שלושה חוקים ברפורמה (מבחינה מוסרית)
- ביטול הסימוניה(על שם שמעון הקדוש בברית החדשה שביקש לשלם עבור רוח הקודש): מנהג בו אנשים משלמים כספים עבור משרה מסויימת. גרגוריוס לא מרשה שאנשים ישלמו עבור השגת משרה כנסייתית.
- ביטול הנפוטיזם: גרגוריוס מבטל את המנהג של מינוי קרובי משפחה לתפקידים חשובים בכנסייה. הוא מבקש כי תהיה התאמה רוחנית ושכלית בהתאמה לתפקיד בכנסייה.
- סליבאט לכמורה הסקולארית:סליבאט משמעו התנזרות מחיי משפחה ומין. גרגוריוס קובע כי מהיום ואילך, אסור לאנשי הכהונה הסקולארית (כוהני הדת) להתחתן ולקיים חיי משפחה. עד המאה ה-12 כוהני דת נוצריים מערביים ומזרחיים כאחת מתחתנים. עצם החתונה וחיי משפחה היה אחד ההבדלים המרכזיים בין כוהני הדת לנזירים (להם אסור היה להתחתן).
מדוע הוא מבצע רפורמות אלה?
- גרגוריוס הוא נזיר במהותו והוא מנסה להפוך את העולם הסקולארי לעולם הנזירות
- הוא מעוניין לנתק את הכהונה מן העולם החילוני. כוהן הנמצא בעולם החילוני (משפחה, נישואין) אין לו די פניות לענייני דת ורוח.
- מבחינה כלכלית אנשים מפסיקים להוריש כספים ושטחים והכל מופרש לטובת הכנסייה
- מעתה ואילך, מי שמחליט להיות כוהן דת נושא משקל כבד וכולל בחירה ברורה באורך חיים ספציפי עם וויתורים גדולים.
החלק השני של הרפורמה כלל: מאבק עיקש אל מול הקיסר היינריך ה-4. המאבק בינהם נסוב סביב השאלה למי מביניהם יש א הסמכות למנות את הבישוף של מילאנו. הקיסר אחראי על מילאנו מבחינה פוליטית. מבחינה דתית האפיפיור אחראי על המינוי ואולם כל אחד מהם דבק בכך שיש להם הזכות למנות את הבישוף של מילאנו. בסופו של דבר, גרגוריוס מודיע שהוא מנדה את היינריך ומתיר את חובת הנאמנות של הנתינים שלו כלפי הקיסר. כאשר מישהו מנדה מנהיג, לא מתקיים בשטח זה פולחן דת-אין טבילות, אין חתונות, אין וידויים. בנוסף לכך, האצולה שנמצאת תחת שלטונו של היינריך ה-4, וכאשר מתגלע הריב פורץ מרד הברונים אל מול הקיסר. בשלב זה הקיסר מבין שעליו "להשלים" עם האפיפיור על מנת לא לאבד את שלטונו. האפיפיור בזמן זה יושב בקנוסה והקיסר מגיע אל האפיפיור לקנוסה לבקש מחילה. האפיפיור משפיל אותו ונותן לו לחכות שלושה ימים עם שק אפר מבחוץ עד שלבסוף מכניס אותו והוא "מנצח" בוויכוח כאשר ידו על העליונה. אקט זה של "הליכה לקאנוסה" נשאר כסמל לתחושת המגלומניה האדירה שיש לאפיפיורות.
- מאבק האינווסטיטורה (1085-1073)
- הקיסר היינריך ה-4
- ההליכה לקאנוסה (ינואר 1077)
(בתמונה ניתן לראות את אקט ההחרמה של הקיסר).
כחלק מאותה תחושת עוצמה, בשנת 1095, האפיפיור אורבן ה-2 אשר מגיע גם הוא מקלוני ומעולם הנזירות, מכריז על יציאה למסע צלב מזרחה כדי להילחם בכופרים אויביי המשיח. קריאה זו מביאה להקמת ממלכה אירופאית קתולית במזרח התיכון השורדת כ-200 שנים. אקט זה מעיד הן על תחושת העוצמה האמיתית של מוסד הכנסייה והן על כוחה האמיתית בתקופה זו.
במאבק בין המלוכה לבין הכנסייה, התגלע וויכוח באנגליה בין הארכיבישוף תומס בקט (מקנטרברי) לבין המלך הנרי ה-2 (סוגיות בנושא מינויים, מיסים וכוח). המאבק מסתיים בהגעת ארבע אבירים לקתדרלה הרוצחים את תומס בקט. רצח זה מערער את היחסים עוד יותר בין המלוכה לכנסייה באירופה.
