חסד, הצדקה וגאולה

במאה ה-13, מתרחשת האינקוויזיציה. הדומיניקנים, בשל יכולותיהם, לוקחים חלק מאוד פעיל כחוקרים וכשופטים באינקוויזיציה. היא אינה פועלת כנגד כופרים (יהודים), כי אם כנגד נוצרים וקבוצות מינות. דומניקוס מאמץ תפיסות רבות של פרנסיסקוס אודות העוני. באופן כללי שני המסדרים דומים זה לזה, כאשר אצל הדומיניקנים ההבט החינוכי אינטלקואלי יותר מודגש ואילו אצל הפרנסיסקנים נושא הסיוע לקהילה ולשכבות החלשות הוא הדגש.

במקביל, ממשיכים להתקיים גם מנזרים בנדיקטינים.

בשנת 1540, צומח מסדר נזירות חדש, כתגובה למציאות פוליטית חדשה, המסדר הישועי. הוא מוקם בתגובה לרפורמציה של הצלחת הפרוטסטנטים לנגוס בחלקי הכנסייה הקתולית.

המסדר הוקם כדי לחזק את מחויבות הציבור אל הכנסייה הקתולית, באותם אזורים שהכנסייה עדיין לא איבדה. הכנסייה מרגישה צורך לחזק את    הנאמנות של נתיניה לאפיפיור ולכנסייה הקתולית, בעיקר על ידי חינוך. איגנטיוס לויולה הוא האיש שהוגה את הרעיון כאשר הנזירים הישועים נודרים ארבעה נדרים:

• פרישות
• עוני
• צייתנות
  • יש להם נזר רביעי נוסף: ילכו בכל רגע לכל מקום להיכן שהאפיפיור ישלח אותם. נקרא הנדר האחרון.

הנזירים הישועים מנסים להשתלב ככל האפשר בתוך החברה. אין להם תלבושת. באופן אישי עליהם להיות עניים, אולם על נזיר ישועי לחיות כמו הסביבה בה הוא חי ולהיות חלק ממנה. אין להם מנזר והם יכולים לחיות בכל מקום. כל נזיר ישועי צריך לפחות פעם בשנה, עליו להיות לפחות בשמונה ימים של התבודדות- התרגול הרוחני. עובר תהליך של היטהרות והתנקות. זהו מסדר אינטלקטואלי מאוד. רבים מהם מלמדים באוניברסיטאות ובתי ספר. הם הקימו רשת בתי ספר למצטיינים ברחבי אירופה. בתי הספר שהקימו הם לא בהכרח דתיים אולם יהיו להם שיעורי דת. היו מאוד פעילים בפעולת המסיונרים. רבים מהם הם גם כמרים. מהווים שילוב נזיר בין כמורה ובין נזירות שאינו נפוץ בעולם הקתולי. נכון להיום, זהו מסדר הנזירות הוא הגדול בעולם. הישועים פועלים על פי רשת פרובינציות. כל נזיר ישועי משתייך לראש פרובינציה. יש להם היררכיה מאוד ברורה. ראש הישועים יושב ברומא כאשר מתחתיו יושבים ראשי הפרובינציה. מותר להם לעבוד אולם אסור להם להשתכר מכך.

• הטראפיסטים- 1664: באמצע המאה ה-17, קמים אנשים המשתייכים לסיטו ואומרים כי יש לחזק את הנאמנות לרגולה הבנידיקטינית ולהיות יותר אדוקים בנזירות. אדם בלגי בשם Armand Jean le Bouthillier de Rancé, מייסד רפורמה לנזירות של סיטו, ומוסיף לה את רעיון השתיקה. השתיקה איננה נדר, אולם הנזירים הטרפיסטים אינם מדברים דברי סרק וממעיטים בדיבור. המנזר נוסד בבלגיה אולם מתפשט ברחבי העולם הקתולי, כאשר הדגש של מסדר זה הוא ייצור אלכוהול-בירות ויין (במנזר לטרון). מנזר לטרון שייך לזרם הטראפיסטי וכחלק ממסורת זו הם עושים יין ושותקים.

המאות ה-19 וה-20, מאופיינות בגל של ייסוד של תתי מסדרים חדשים. אחד מהם הוא ה-Opus Dei. מתחילה נזירות המשלבת בין החילונים לאנשי הדת.

חסד, הצדקה וגאולה

חסד הצדקה וגאולה הם ההבדל העיקרי בין הקבוצות הנוצריות השונות. אנו נדון בסוגיה כיצד המאמין הנוצרי מגיע אל הגאולה. מה הקשר בין האדם הבודד לבין האל ומה עליי לעשות כדי שהאל ימצא אותי צדיק. פעמים רבות סוגיה זו נקראת תורת ההצדקה-Justification. אם אצא צדיק על ידי אלוהים, במותי אכנס למלכות השמיים-מה עליי לעשות בשביל זה?

ישנם שלושה מושגים מרכזיים בתורת ההצדקה:

• חטא גן העדן (החטא הקדמון): מהו החטא, מהן השלכותיו של החטא.
• טבע האדם לאחר החטא: מה היה טבע האדם בלידתו, האם החטא הקדמון חולל בו שינוי
• החסד האלוהי: מהו חסד זה?

במאות הראשונות של הנצרות, סוגיות אלה כמעט אינן מעסיקות את העולם הנוצרי. סוגיית האלוהות וטבעיו של ישוע נמצאות במרכז השיח הנוצרי. ישנה הסכמה כללית כי חטאם של אדם וחווה הוא בעל השפעה על המין האנושי, אולם לא יורדים לפרטי הסוגיה. החל מהמאה הרביעית הסוגיה עולה על הפרק מאחר והנצרות אינה דת נרדפת יותר. כאשר הנצרות הייתה קבוצה נרדפת היא הייתה מלוכדת וחדורת אמונה. משאינה נרדפת, נהיה קריטי לדעת מי צדיק בעיני אלוהים ומי לא. בסוף המאה ה-4 מתפתח ברומא וויכוח נוקב בין שני אנשים אודות הנושא (שמותיהם בהמשך).

כאשר עולות סוגיות בנצרות תמיד מנסים לחזור למקורות, אל אגרות פאולוס כדי להבין מה הייתה עמדתו בנושא. איגרתו של פאולוס אל הרומים המשמעותית ביותר בנושא. הוא דן בה כיצד אדם הופך לצדיק בעיני אלוהים:

מדברי פאולוס

האגרת אל הרומים, ה 12 לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל-יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. 13 הֲרֵי עוֹד לִפְנֵי הַתּוֹרָה הָיָה הַחֵטְא בָּעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁאֵין הוּא נֶחְשָׁב בְּאֵין תּוֹרָה. 14 בְּכָל זֹאת שָׁלַט הַמָּוֶת מֵאָדָם וְעַד מֹשֶׁה גַּם עַל אֵלֶּה שֶׁלֹּא חָטְאוּ בַּעֲבֵרָה דּוֹמָה לָעֲבֵרָה שֶׁל אָדָם, אֲשֶׁר הוּא דְּמוּת מַקְבִּילָה לָאֶחָד שֶׁהָיָה עָתִיד לָבוֹא. 15 אוּלָם לֹא הֲרֵי הָעֲבֵרָה כַּהֲרֵי מַתְּנַת הַחֶסֶד; שֶׁכֵּן אִם בִּגְלַל הָעֲבֵרָה שֶׁל אֶחָד מֵתוּ הָרַבִּים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּחֶסֶד הָאָדָם הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שָׁפְעוּ לָרַבִּים חֶסֶד אֱלֹהִים וּמַתְּנָתוֹ. 16 וְאֵין הַמַּתָּנָה כְּמַעֲשֵׂה הָאֶחָד שֶׁחָטָא; כִּי הַמִּשְׁפָּט עֵקֶב עֲבֵרָה אַחַת יָצָא לְהַרְשָׁעָה, אֲבָל לְאַחַר עֲבֵרוֹת רַבּוֹת מַתְּנַת הַחֶסֶד הִיא זִכּוּי; 17 שֶׁהֲרֵי אִם עַל-יְדֵי עֲבֵרָה שֶׁל אָדָם אֶחָד מָלַךְ הַמָּוֶת, כָּל שֶׁכֵּן הַמְקַבְּלִים אֶת שֶׁפַע הַחֶסֶד וְאֶת מַתְּנַת הַצְּדָקָה יִמְלְכוּ בַּחַיִּים בִּגְלַל הָאֶחָד יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. 18 וּבְכֵן, כְּשֵׁם שֶׁעֲבֵרָה אַחַת הִיא הַרְשָׁעָה לְכָל בְּנֵי אָדָם, כֵּן גַּם מַעֲשֵׂה צְדָקָה אֶחָד הוּא זִכּוּי שֶׁל חַיִּים לְכָל בְּנֵי אָדָם; 19 כִּי כְּשֵׁם שֶׁבִּגְלַל אִי-צִיּוּתוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד נַעֲשׂוּ הָרַבִּים לְחוֹטְאִים, כֵּן גַּם בִּגְלַל צִיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶחָד יֵעָשׂוּ הָרַבִּים לְצַדִּיקִים. 20 הַתּוֹרָה בָּאָה וּבְכָךְ רַבּוּ הָעֲבֵרוֹת. אֲבָל הֵיכָן שֶׁהִתְרַבָּה הַחֵטְא, הַחֶסֶד שָׁפַע עוֹד יוֹתֵר. 21 וְכָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַחֵטְא מָשַׁל בַּמָּוֶת, כֵּן גַּם יִמְשֹׁל הַחֶסֶד בְּאֶמְצָעוּת צְדָקָה, וְהַתּוֹצָאָה — חַיֵּי עוֹלָם עַל-יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ.