א. נטורליזם:
ראשיתה של הדרמה המודרנית התחילה בשנות השבעים של המאה התשע עשרה במבוא של אמיל זולה. שהפך למניפסט של הנטורליזם בתיאטרון את נקודת ההתחלה של הדרמה המודרנית. זולה קבע שהנטורליזם הוא "חזרה לטבע", אותה נטייה שהמדענים גילו, כאשר בדקו תופעות באמצעות שיטה אמפירית ואנליטית. אולם הנטורליזם שהגיע כבר להישגים בתחום הרומן אינו מופיע עדיין בתחום הדרמה והתיאטרון.
כוונתו של הנטורליזם הייתה לתאר דמויות נחותות מבחינה חברתית, שלא תוארו קודם לכן בדרמה האירופית. השיטה הנטורליסטית ששאפה בצורה מוקצנת לחקות את החיים בכל עליבותם, נקלטה על ידי צופי המעמד הבינוני בקריקטורה נלעגת על מציאות, שלא הייתה חלק מניסיונם האישי. הנטורליזם נכשל לא רק בניסיונו ליצור טרגדיה מודרנית אלא גם במטרתו העיקרית. הנטורליזם לא הצליחו להביא לשיקוף מאוזן של המציאות הממשית בדרמה, נרי השפיעו על השימוש באביזרים ובתפאורות דמויות מציאות על בימת התיאטרון ובכך חיזקו את "קונבנציות הקיר הרביעי", שהייתה כה חיונית לפיתוח הריאליזם בתיאטרון.
השפעת הנטורליזם של זולה על הדרמה הייתה קיימת בתפיסתו של ז'וליאן עשר שנים אחרי זולה שקבע את "תבנית נתח החיים", תבנית זו היא תבנית מחמירה הקובעת שהמחזה חייב לכלול בתוכו רק גרעין של פעולה, ללא אקספוזיציה בפתיחה וללא התרה מתומרנת היטב בסיום.
ב. ריאליזם:
ירידתו של הנטורליזם הביאה את עלייתו של הריאליזם, המחזאים הנטורליסטים לא עמדו במבחן התיאוריות המהפכניות שלהם, שקבעו אפיון דמויות באמצעות אובייקטיביות מדעית, שחזור דיבור ומנהגים של המוני העם. אך המחזאות הריאליסטית הביאה מאוחר יותר לצורת עיצוב אמנותית והתיאטרונית חדשה, שתהיה מורכבת ומתוחכמת במידה כזאת כדי לעצב את כל רבדיה השונים של המציאות המודרנית רבת הפנים.
הריאליזם כפי שעוצב בהמשך על ידי איבסן שיקף את עקרונות הנטורליזם רק כחלק מתפיסת מציאות רחבה וכוללנית הרבה יותר. ההגדרה הפשטנית לפיה "ריאליזם" הוא חיקוי ספרותי של מציאות חיים, כשורה בשאלה המסוכנת וחסרת המענה מהי המציאות.
ראשיתו של הריאליזם הינו בדרמה המודרנית במחזות איבסן, הדרמה הריאליסטית שואפת להיות גם "דמויות מציאות" וגן "מייצגת ממשות", אלא שלא תמיד עולה הדבר בידה כך למשל, השימוש בקונבנציית "הקיר הרביעי" הוא אחד מהאמצעים התיאטרוניים העיקרים של הדרמה הריאליסטית. שמספק את התביעה למלאות רבה יותר של ה"מציאות" המוצגת ומעוררת את אשליית הממשות, אך לא בהכרח מביא לסיפוק התביעה לנאמנות למציאות ( כגון: התקופה, המעמד החברתי וכו' ) וייצוג אמיתי שלה.
לפי הגדרתו הפשטנית של ארצ'ר מתרגומו של איבסן לאנגלית, הריאליזם נועד להיות חיקוי בלתי מעוות של המציאות. הריאליזם המשיך בעקבות הנטורליזם להציג "נתח-חיים" המשקף פיסת מציאות כלשהי, תוך שימוש באמצעי אפיון של חיקוי פרטני אולם בניגוד לנטורליזם, המתאר פיסת מציאות באורח מוגבל וחד צדדי, אבל הריאליזם משקף "נתח-חיים בצורה מלאה, נאמנה ומייצגת כאחד.
חשוב להדגיש שהדרמה הריאליסטית שונה מזו של הרומן הריאליסטי. הדרמה הריאליסטית פורשת בפנינו מרקם משפחתי או חברתי מצומצם המשקף בצורה מוקטנת אך מייצגת את פני החברה והתקופה בשונה מהרומן הריאליסטי. מן הראוי לזכור שהריאליזם נחשב מבחינה היסטורית לזרם מהפכני, המבטא ביקורת חריפה כלפי טכניקות וקונבנציות של זרמים קודמים. הדרמה הריאליסטית לא ניסתה ללכת בדרכים של הרומן הריאליסטי אל פנתה אלה העלילה הפנימית, המייצגת את העולם החיצוני.
בולטת המגמה של הדרמה המודרנית בכלל, והריאליסטית בפרט,לפנות מתיאור החוץ לשיקוף הפנים, מהסתגלות אובייקטיבית להתייחסות סובייקטיבית. המעבר הבולט ביותר, שחל בדרמה הריאליסטית היה קשור בשינוי, שחל ביחס הגומלין בין עיצוב העלילה לעיצוב הדמויות.
במחזה הרומנטי ובמחזה הנטורליסטי – הדמויות עוצבו בהתאם לתוכנית העלילה הסיפורית, בעוד שבמחזה הריאליסטי עוצבה העלילה בצורה אימפרסיוניסטית לפי תשתית חיי הנפש של הדמויות.בצורת הדרמטיות הקודמות לריאליזם הייתה חלוקה לטיפוסים קונבנציונליים, משורטטים לעתים בקווי שחור – לבן, שהיו בעלי תוכנות מסוימות מאוד, בעוד שבדרמה הריאליסטית שובצו שלל התכונות המנוגדות בדמות אחת.
הריאליזם רצה להתחקות באופן אימפרסיוניסטי אחר תופעה נפשית אחת מזוויות שונות. חידוש נוסף של הדרמה הריאליסטית הייתה בחשיבות הרבה הניתנת למקום ולזמן של הסיטואציה הדרמטית. הדמויות במחזות זו נראות כמשכנעות רק כשנוסף למורכבות הפסיכולוגית של דמותן הן ניתנות על רקע סיטואציוני של סביבה ותקופה מסוימת וברורה.
לאחר ירידת הנטורליזם בדרמה בשנות ה-80 של המאה ה-19, הפכה הדרמה הריאליסטית לדרמה פסיכולוגית אימפרסיוניסטית\ וכך היא נותרה במידה רבה עד לתקופתנו אנו. המעבר מהחיצוני לפנימי, מהממשי לפיוטי – הביא לצמיחתה של הדרמה הסימבוליסטית שעצרה לזמן מה את התפתחות הדרמה הריאליסטית.
