היות ולפעמים האינטרס הפרטי והכללי מתנגשים, כללי התנהגות טובים מסנכרנים בין הטוב הפרטי לטוב הכללי, יוצרים מקסימום זהות ביניהם. לדג' פאודליזם יוצר התנגשות בין האינטרס של האיכר לזה של האציל, בעוד במצב של שוק חופשי המוכר מתעשר ממכירת מוצרים שהאנשים רוצים לרכוש וכך תיווצר הרמוניה בין אינטרסים פרטיים לכלליים. העקרון האחד והיחיד על פיו שופטים ארגונים, עקרונות מוסר וחוקים. למרות שהוא לא מודה בכך הוא מכניס הנחת יסוד מובלעת- האם אכן הקריטריון היחיד למוסר הוא רק סך האושר הכללי (על אף שאושר לא ניתן למדידה מדויקת אלא רק מוערכת)? אין בשיטתו של בנת'האם דרך למצוא צידוק לכך שעונג של אחד יבוא על חשבון של עונג של אחר. בנת'האם הוא ליברל, כמו ג'ון לוק, הוא מאמין שבני האדם צרכים להיות חופשיים. הנימוק שלו לכך הוא נימוק תועלתני. לבנת'האם יש טיעון כללי יותר בעד החירות- כל בנאדם הוא השופט הכי טוב של האושר של עצמו, על כן החברה הכי מאושרת היא החברה החופשית כיוון שבה כל אדם מחליט עבור עצמו מה טוב לו, החירות מאפשרת לכל אדם לקבוע מה הכי טוב לו עצמו ועל כן החברה צריכה לאפשר לו זאת במידה המקסימלית האפשרית.
להובס היה ממשיך- ברנרד מנדוויל שפרסם את משל הדבורים שמספק על כוורת מוצלחת עד שהדבורים החליטו להיות מוסריות. ב-1714 מתפרסם ספרו של ב. מנדרוויל "משל הדבורים- חטאים פרטיים, מעלות ציבוריות" בו הדבורים החליטו לפעול על פי כללים מוסריים- התחשבות באחר, אהבת הזולת וכדומה עד שהכוורת דעכה וכולן מתו. בכל פרק הוא מגנה חטא אחר, אבל הכל כתוב באירוניה וכל פרק מסתיים למעשה בהצגת התועלת של החטא. ספרו הרגיז מאוד את בעלי המוסר כיוון שהוא השתמע כשיר הלל לכל מה שמגונה בחברה. הכוורת הוא משל ללונדון של זמנו ולהגעתם ולנזיפתם של של בעלי המוסר ובא להוכיח את חוסר ההיגיון שבכפיית המוסר.
פרנסיס האצ'סון-
כומר סקוטי, ייצא נגד ברנרד מנדרוויל ותומס הובס כאחד ביוצאו כנגד עקרון העונג לפיו היד הנעלמה מביאה לכך שהעונג הפרטי הופך לתועלת הכלל. הוא טען שעקרון העונג הוא לא העיקרי שמניע את האדם ולא העקרון הנורמטיבי על פיו נוצר המוסר. טוען שבאדם יש רוחב לב נטול אינטרס, חוש מוסרי שקודם לכל שיקול ושנטוע ברגש ולא בשכל. הוא מנסה לבודד את האינטרס מהגינוי המוסרי. ניתן להסיק כי מקורו של המוסר לא בחישוב של אינטרס רחוק הטווח שלי, אלא באינסטיקנט ראשוני. יש לנו לא רק נטייה להגביר את האושר, אלא גם אינסטינקט מוסרי, נפרד וטבעי שמאפשר לנו לשפוט שיפוט מוסרי ומוליך אותנו הרבה פעמים לעשות פעולה שיש בה פחות עונג אבל היא הדבר המוסרי לעשות. הצד האטלרואיסטי שלנו נמצא בנו באופן טבעי בצורה גולמית אבל אפשר לטפח או לדכא אותו- כמו שאפשר לעשות עם האגואיזם או עם כשרון מוזיקלי. האמפתיה שלנו תלוייה בקרבה לבני האדם כלפיהם יש לנו אמפתיה קודם כל לבני המשפחה. קצת פחות אמפטיה אבל עדיין הרבה ממנה חשים כלפי מכרים. מעבר למכרים נמצאים בני האומה- איכשהו, למרות שאנחנו לא מכירים אותם, אכפת לנו מהם יותר משאכפת לנו מאחרים. אחריו מגיעים כלל בני האנושות. אם מטפחים את האמפטיה נכונה אפשר להגיע לאמפטיה לכל אדם ואדם- universal calm benevolence. המוסר הוא ההככללה של רגשותי המסוריים- טענה לוגית, אנרפולוגית והיסטורית. המוסר לא נבנה על סמך סך המוסר של כל אחד, אלא על התחושה האינסטינקטיבית למה צודק ומה לא צודק שטבועה בכולם.
הוויכוח בין האצ'סון וזרם הסנטימנטליסטים (לפיהם האדם מצוייד ברגשות מוסריים, תיאוריית החוש המוסרי שמבוסס על אמפתיה, כללי המוסר שאינם אלא הכללה והפשטה של הדברים שאנחנו מרגישים) להובס, מנדוויל וזרם האגואיסטים (האמינו שהאדם בעל אינטרס עצמי במובן הצר של המילה) נפגש באמצע בתיאוריה הכלכלית של אדם סמית'. אדם סמית' כתב את הספר "עושר האומות" (1776), תנ"ך הקפיטליזם, שהוא תרגום של ברנרד מנדוויל לכלכלה. כאשר לא מתערבים בכלכלה-יש שוק חופשי, באופן טבעי ההיצע והביקוש מתאזנים ביניהם כך שיש יותר סחורות, יותר בזול ליותר אנשים ויהיה יותר טוב לכולם ונוצרת הרמוניה בין האינטרס הפרטי והטוב הכללי. הקפיטליזם בראשיתו היה הפילוסופיה של האדם הפשוט כנגד בעלי הכוח- אצילים, אנשי הגילדות, כל מי שהשלטונות התערבו למענו בכלכלה. בנוסף, בכלכלה חופשית יש תחרות, על כן אי אפשר לנצל את הצורך של האזרחים לרעה בהפקעת מחירים. כריסטופר לאש, היסטוריון אמריקני קרא לשיטה זו השיקום המוסרי של התשוקה, לגיטימציה לתאוות בצע- משתלם לייצר מה שאנשים רוצים ולכן זה טוב לכולם. "תיאוריית הסנטימנט המוסרי" אינו אלא פיתוח של תפיסתו של האצ'סון. גם אגואיזם וגם אלטרואיזם, אהבת העצמי ואהבת האחר שניהם מובילים אל הטוב הציבורי. בעיני אדם סמית' ורבים מההולכים בעקבותיו, השיטה הזו היא טבעית וההרמוניה היא חלק מהתוכנית של הטבע או של אלוהים שיצר אותנו כיצורים חברתיים, וטבעו מלמד אותנו למרות שהשיטה הזו לא מתאימה לכל חברה בכל מצב (מבטל למעשה את האמירה של הובס, לפיו האדם לא חברתי).
