. על מנת למנוע את הפיכת השלטון לגורם שרירותי שפוגע בזכויות ג'ון לוק מציע לפצל את הריבונות לא רק בין אנשים אלא בין פונקציות- לידתו של רעיון הפרדת הרשויות. ג'ון לוק מציע חלוקה לשלוש- הרשות המחוקקת (קובעת את החוקים, הפרלמנט), הרשות המבצעת (ממונה על אכיפת החוקים- בתי המשפט והמשטרה, להיות שופט נטול משוא פנים נפרד מהרשות המחוקקת כדי להגן על האזרח מפני סכסוכים של האזרח עם השלטון) והרשות הפדרטיבית (ממונה על יחסי החוץ של המדינה).
חשוב לציין בשני המקרים האדם מקבל את השלטון המדיני כדי לתקן את הטעויות במצב הטבע.
ז'אן ז'אק רוסו-
בנה של הנאורות ומבקרה החריף ביותר. כתב רומן בשם "אמיל" שלמעשה מציג גישה פדגוגית וביקורת חריפה על החברה המודרנית. מיד בפתיחת הספר הוא מתנער מכל מה שהיה נהוג לחשוב על חינוך בדורו- עשו ההפך ממה שאומרים המחנכים וכמעט תמיד תימצאו צודקים. לדעתו החינוך צריך להתקיים לפי טבענו ולא בניגוד אליו וזה בהתאם יספק את צרכיו. בספר הוא מציג סכמת חינוך- בין גילאים 2-12 יש לטפח את החושים, בשלב זה כל כוחות הגוף מוקדשים לדאגה לעצמו. בין גילאים 12-15, לאחר שנרכשה השליטה בגוף אפשר להשקיע את האנגריה שהפכה עודפת ולפתח אתהגוף בצורת מלאכה. בגיל 15 לאחר שהנוחו היסודות מתחילים בחינוך הרוח- מה מותר ומה אסור, מה יפה ומה מכוער, במה להאמין ובמה להטיל ספק. עד הגיל הזה אין יכולת לחשוב על שאלות פילוסופיות מורכבות יותר לא כל שכן להבין את התשובות להן. בגיל 20 הוא כבר גבר, עליו לפגוש בת זוג ולהינשא. לסיפור יש סוף טראגי כאשר על אף שהוא תמים ונעים וטוב לב אין לו כישורים להסתדר בה. ההאשמה שעולה מהספר הרבה יותר חמורה מאשר כתב אשמה כנגד החברה הצרפתית במאה ה-18, מדובר בטענה לגבי המצב האנושי, שרוסו חושב שהוא ביסודו טראגי- אם מחנכים אדם לפי הטבע האנשי אפשר ליצור יצור טהור, אציל הממצה את יכולתיו והפוטנציאל שלו אבל לא מסוגל להסתדר בחברה זו החברה שהיא בעייתית. בצורה יותר ספרותית ומתורבתת הוא מתייחס לאותו פרדוקס שמעלה תומס הובס האדם זקוק לחברה אבל האדם איננו חברתי.
הוא סבור שאנשים חיו פעם בטבע, מצב הטבע לדעתו הוא אידאלי, רומנטי, פסטורלי no emptiness left to be filled in the soul. האדם יכול לחזור למצב הטבע כשהוא מטייל לבדו בטבע- בלי עבר, עתיד, תחושה של זמן, מחויבות, רק the simple feeling of existence. על אף היותו של מצב הטבע טוב, אלה חיים של בידוד, חסרי משמעות שלא יכולים להימשך זמן רב. רוסו מציע הסבר כלכלי למעבר לחברה מאורגנת- בגלל ריבוי טבעי נוצרה תחרות על משאבים שייצר צורך לייעל את הייצור של מזון, מחסה ובגד, שאפשר לעשות רק על ידי התארגנות שיטתית. ההתארגנות כחברה הולידה את הצורך להסדיר את הרכוש ומשם את נושא הבעלות, שכן החברה מטריאליסטית מלכתחילה. יחד עם הבעלות נוצרו תשוקות שהפרא האציל אפילו לא שמע עליהן-הקנאה, התחרות, תאוות הבצע ועוד. לא רק האופנים לסיפוק הצרכים משתנים אלא הצרכים עצמם משתנים. הרצונות האנושיים הם דבר תלויי הקשר- אחנו מתחילים לראות את עצמנו מול הזולת ומתחילים לרצות דברים חדשים- יותר טובים, יותר רכוש, אבל המחיר הוא שהשלמות הנפשית חומקת מאיתנו.
האם נוכל להיות חופשיים במסגרת המצב החברתי (בהינתן שאנחנו לא יכולים לברוח חזרה לטבע) ואם כן איך? זו השאלה העיקרית עליה מנסה רוסו לענות- "האדם נולד חופשי, אבל בכל מקום הוא בכבלים". תפקידה של האמנה החברתית הוא לאפשר בדיוק את השחרור על אף הכבלים מתוקף היותה אמנה יותר ממשית- יש לה תוכן ספציפי, לא משהו על זמני ואמורפי שהוא מעין מטאפורה. ההתממשות האמנה היא באמצעות החוקה, בה מצוי הזיקוק של הזכויות הטבעיות שמשתנות ומתחדשות במסגרת מנגון הבחירות אבל גזורות מתוך המגנה קארטה, המסורת והאטיקט האנגליים והשלטון הרפובליקני. בעיני רוסו הזכויות של האנגלים מוגבלות ומגוחכות- למעט יום ההצבעה בו הוא חופשי האנגלי הוא נתין של המלך. בכל פעולה של ההתנגהות שלי אני בוחר האם לאשרר או להתנער מהאמנה החברתית. הממשלה בידי האזרחים ועליה להתקיים לא רק בהסכמתם אלא כדי להוציא לפועל את רצונם, לא להגביל את העם אלא לבטא את רצונו, אנחנו מוסרים את השלטון לידי עצמנו. כל יחיד מחוייב באופן אבסולוטי לשלטון בעוד השלטון בעל סמכות וכוח אבסולוטיים.
היות והשלטון מבוסס על הוצאה לפועל של רצון העם חשוב להבחין בין שני סוגי רצונות- רצון כללי “volontegenerale”– מוביל אותנו לנהוג לטובת הכלל, מה שראוי לרצות ומכאן נוסעת סמכותו. מכאן גם נובעת הסכנה לעריצות- אתם לא יודעים מה טוב לכלל אבל אני כן למרות שהכלל לא יודע את זה בכלל. רצון כולם "volente de tout"- האינטרס הנמוך, הפרטי, מה שאני רוצה בפועל. מתגמד בחשיבותו למול ברצון הכללי.
רוסו הוא דמוקרט רדיקלי והוא הציע דמוקרטיה ישירה בה האזרחים מוסרים את חירותם בידי עצמם ולכן הם נשארים חופשיים. מתבסס על העובדה שהרצון הכללי נמצא אצל כל אחד ואחד מפרטי החברה השולטת-נשלטת. בכל אחד יש רצונות נמוכים אבל גם ניצוץ התבונה, בו יאצלו להשתמש כדי להביא לפועל דברים נעלים לטובת הכלל. עצם שיטת השלטון מביאה לפעול מתוך הרצון הכללי ולא מתוך הרצונות הפרטיים שלנו.
