ועידת אורנג'

על פי האגרת, יש קבוצת אנשים "מקדם", שעוד לפני שנולדו, אלוהים בחר בהם כדי להעניק להם חסד. אין אנו יודעים מדוע אלוהים בחר דווקא בקבוצת אנשים זו. בחירה באנשים אלה נקראת הגזירה הקדומה. חשוב להדגיש כי זו היא רק בחירה לטוב. החסד האלוהי הוא "הושטת היד" חזרה לאלוהים. אוגוסטינוס הוא הראשון שטובע את המשוג "החטא הקדמון". אוגוסטינוס טוען כי האדם לעולם אינו יודע אם הוא נבחר או לא. הקריאה האלוהית וההענות אליה היא אינה מודעת. עליו לחיות כל הזמן כאילו הוא נבחר.

אוגסטינוס יטען כי הבחירה האלוהית היא דבר בלתי ידוע אולם הוא טוען כי הבחירה האלוהית היא זו שתוביל אותנו אל הטבילה (יש לזכור שהוא חי בתקופה בה נטבלים מבחירה ולא כתינוקות). הוא יוצר הקבלה בין הבחירה האלוהית לבין הטבילה. הוא חוזר לדימוי האלוהים כדי להוכיח נקודה זו.

• "הרה לאיש אחד"-מאותו האב. באותה התקופה הסברה הייתה כי תאומים הם תוצר של התעברות כפולה משני אבות.

אוגוסטינוס מדבר על זוג תאומים שאמם זונה ואביהם נואף ואחד מהם הגיע לטבילה והשני מת בילדותו. סיפור זה הוא הקבלה לסיפור של יעקב ועשיו וכמעין עדות לבחירה האלוהית. כאשר אנו מתפללים בכנסיה, עלינו להאמין כי אנו נבחרים על ידי האל, למרות שאיננו יכולים לדעת. הבחירה האלוהית מעניקה לנו את האופציה להיות טובים וללכת בדרך הישר אולם עלינו לבחור בדרך זו.

בשנת 410 רומא נכבשת ונבזזת. המוני פליטים מגיעים לצפון אפריקה, ביניהם פלגיוס. אוגוסטינוס ופלגיוס נפגשים ומתנהל בינהם וויכוח יוקד שבסופו בשנת 418, וועידת קרתאגו (בצפון אפריקה) אומרת את הדברים הבאים:

סעיף 16:

"כמו כן הוחלט שכל האומר שחסד ההצדקה ניתן לנו כדי שנוכל למלא ביתר קלות את הציווי האלוהי, שאותו היינו יכולים למלא גם אלמלא ניתן לנו החסד אך בקושי מסוים, אותו יש לנדות, שכן אודות דברים אלה אמר האדון "בלעדי אינכם יכולים לעשות דבר" (יוחנן 5:15)".

בוועידה זו אומרים כי יש לנדות את מי שחושב שהיינו מגיעים לדרך הישר גם ללא החסד האלוהי. יש כאן בעצם דחיה של עמדתו של פלגיוס וקבלת עמדתו של אוגוסטינוס-לאדם אין יכולת לעשות דבר שיתחיל את תהליך הגאולה, רק אלוהים. אוגוסטינוס נותן לכנסיה מקום מרכזי, מצדיק את הממסד הכנסייתי. אוגוסטינוס נותן תחושה שמישהו בחר בנו, יש לנו תקווה לעתיד טוב יותר, למוגנות. ישוע הוא המקור לחסד ולקריאה האלוהית. אלמלא מותו על הצלב כולם היו נשארים  חוטאים.

בשנת 529, מתקיימת ועידת אורנג':

"אנו מאמינים שלאחר שהחסד התקבל באמצעות הטבילה, יש לכל הנטבלים היכולת והאחריות לפעול באמונה ולעשות בעזרת ישוע את מה שחיוני לישועת נשמתם.

אין אנו מאמינים שיש כאלה שנידונו מראש לרע על ידי האל ומצהירים בזעזוע שאם יש כאלה המאמינים בדבר כה רע הם מנודים.

אנו גם מאמינים ומצהירים שבכל מעשה טוב היוזמה איננה שלנו, אלא האל הוא שנוטע בנו, ללא כל מעשים טובים קודמים מצדנו, אמונה בו ואהבה כלפיו כדי שנוכל לחפש את סקרמנט הטבילה, ולאחר הטבילה נוכל בעזרתו לעשות דברים ראויים בעיניו."

• ברגע שנטבלנו (מאחר וקיבלנו את החסד האלוהי), האחריות עוברת אל האדם. עליו לפעול כדי להביא בעצמו לגאולתו "הושטת היד חזרה לקריאה". מדברים על כך שהאל בוחר רק לטוב ולא לרע. הבחירה היא לחיוב בלבד. המשפט האחרון חוזר על כך שלאדם אין יכולת להצית ולהתחיל את תהליך הגאולה. האל נוטע בנו יכולת זו. הוא חייב "לקרוא לנו".

01.06.15

חסד, הצדקה וגאולה

ימי הביניים

אותן תפיסות נשארות עמנו, אולם יש דגש על התפיסה של הקהילה הנוצרית. אוגוסטינוס דיבר על האנושות כולה השקועה בבוץ שאחדים ממנה נקראים על ידי אלוהים. הכנסייה הקתולית בעצם יוצרת הקבלה בין מי שנבחר על ידי האל למי שנטבל. הבחירה האלוהית  היא המובילה את האדם לטבילה. יש בעצם חפיפה בין הנבחרים לבין הנטבלים. כאשר מדובר על קהילה נוצרית-כולם כבר נטבלים, אלוהים כבר בחר בכל הנוצרים וכעת מה על המאמינים לעשות?

בתקופה זו מצטרפים לעולם הנוצרי שבטים גרמניים ואנשים נוספים שיש להעביר להם את התאולוגיה באופן פשוט וברור הרבה יותר. על כן, בימי הביניים יש התמקדות במושגים הבאים:

• החטא: הטבילה מוחקת את החטא הקדמון. בטקס הטבילה נותנים לאדם את שמו. נתפסת כמוות ולידה מחדש. הנכנס למים הוא האדם החוטא ומי שיוצא מן המים הוא האדם החדש. גם לאחר הטבילה יש נטייה לחטא ואדם מתחיל לצבור חטאים פרטיים. הנצרות מתחילה לבצע מיון ודרוג של חטאים:
  • criminal capitalia-peccatalevia. החטאים מפורטים לתת קבוצות. החלוקה המרכזית היא בין חטאי מוות לבין עוונות קלים. יש לכך סימוכין מהברית החדשה:

אגרת יוחנן א, 5, 16 אִישׁ אִם יִרְאֶה אֶת אָחִיו חוֹטֵא חֵטְא שֶׁאֵינֶנּוּ חֵטְא-מָוֶת. יִתְפַּלֵּל וֵאלֹהִים יִתֵּן לוֹ חַיִּים, לְאֵלֶּה שֶׁלֹּא חָטְאוּ חֵטְא-מָוֶת. יֵשׁ חֵטְא-מָוֶת; עַל זֶה אֵינֶנִּי אוֹמֵר שֶׁיִּתְפַּלֵּל. 17 כָּל עַוְלָה חֵטְא הִיא, אַךְ יֵשׁ חֵטְא שֶׁאֵינוֹ חֵטְא-מָוֶת.