התקנון של בנדיקטוס

אחד מהסעיפים של התקנון של בנדיקטוס:

• סעיף 33: האם יחזיקו הנזירים ברכוש:

"….בל יהין איש לתת דבר או לקבל דבר בלא רשות האב, או להחזיק דבר-מה כרכושו, לא ספר, לא לוחות כתיבה, לא חרט או דבר אחר. שהרי הנזירים אינם אדונים אף על גופם ועל רצונם. ישאו עיניהם אל אב המנזר לכל צרכיהם, וייאסר עליהם להחזיק בדבר אשר האב לא נתן להם או לא התיר להם להחזיק. יהיו כל הדברים קניין משותף לכל (מעשי השליחים 32:4), לבל יאמר מישהו שדבר מסויים שייך לו, או יתבע אותו לעצמו שלא כדין. ואם יתגלה בנזיר חטא כבד זה, יוזהר פעם ופעמיים, ואם לא יתקן דרכיו ישא בעונשו."

• סעיף 34: האם צריכים כולם לקבל את הנחוץ להם במידה שווה:

ככתוב: "ויתן לכל איש ואיש די מחסרו" (מעשי השליחים 35:4). אין אנו אומרים בכך כי יהיה, חלילה, משוא פנים, אלא שתובאנה בחשבון חולשותיהם של האנשים. זה הזקוק לפחות יודה לאלוהים ולא יתעצב. וזה הזקוק ליותר יכיר בשפלותו בשל חולשתו ולא יתנשא בגלל הרחמים שזכה בהם. וכך יחיו כולם בשלום. מעל לכל, בל יצמח חטא ההתמרמרות מסיבה כלשהי, לא במילה ולא בסימן. ואם יימצא איש אשם, ישא בעונש חמור.

אנו רואים הבנה לכך שלאנשים שונים צרכים שונים וכי כל אחד צריך לקבל לפי מה שהוא צריך. יש כאן ניסיון לחכות את השליחים-vita apostolica.

• סעיף 48: על עבודת הכפיים היומיומית

"…הבטלה היא אויבת הנשמה ועל כן חייבים האחים לעסוק בשעות קבועות בעבודת כפיים, ובשעות אחרות בקריאת כתבי הקודש. לתכלית זו, סבורים אנו, אפשר לקבוע את סדר היום כדלקמן: מהפסחא עד אוקטובר יתחילו האחים בעבודתם בבוקר, ומהשעה הראשונה ועד לשעה הרביעית יעבדו בכל הנחוץ. מהשעה הרביעית עד לשעה השישית יעסקו בקריאה. לאחר השעה השישית, בקומם מן השולחן, ינוחו על מיטותיהם בשקט מוחלט. ואם ירצה מי לקרוא, יקרא לעצמו בלי להפריע לזולתו.תפילת השעה התשיעית תאמר מוקדם, במחצית השעה השמינית, ולאחר מכן יעבדו בכל הנדרש עד לערבית.אבל אם ידרשו מהם צרכי המקום או דלותם לאסוף את היבולים בעצמם, אל ייעצבו, שכן הנזירים באמת הם מי שחיים על יגיע כפיהם כאבותינו וכשליחים. אך ייעשה הכל במתינות בשל רכי הלב."

אצל בנדיקטוס העבודה היא ערך חיובי ונתפשת כמרפאה אתה נפש. ייתכן שמצב חרום יעסקו בחקלאות, אולם בעיני רוחו של בנדיקטוס הנזירים לא היו צריכים לעסוק בעבודה חקלאית. רוב עיסוק הנזירים הבנדיקטינים הוא עבודה אינטלקטואלית ולא פיזית, אשר כוללת בעיקר העתקת כתבי יד. הנזירים רואים עצמם כמשמרי העולם התרבותי ההולך ונעלם. חלק מההעתקות כללו העתקות של כתבי הקודש, מעתיקים כתבים מרומא מאחר ויודעים לטינית ולא יוונית. אלו הם כתבים רומים פגאניים. ברוב המנזרים הבנדיקטינים מוקם scriptorium-אולם כתיבה. זהו האולם בו הנזירים מעתיקים את כתבי היד.

סוגיה נוספת בנזירות, היא גיל המתקבלים. באופן תאורטי ניתן להתקבל למנזר רק כאדם בוגר, ואולם אנו עדים לתופעה הנקראת oblati, בה ילדים בני 6-7 נמסרים למנזר על ידי הוריהם כדי לגדול בו. הם הופכים לנזירים רק כשמגיעים לבגרות אולם חיים בו מגיל צעיר.

לאחר הקמת המנזר של בנדיקטוס  במונטה קסינו, מתחילים לקום עוד מנזרים המאמצים את הרגולה של בנדיקטוס.מספר מנזרים החיים על פי אותה הרגולה נקראים מסדר. אם כן הם נקראים המסדר הבנדיקטיני. המסדרים הם תופעה ייחודית למערב.

במקביל לנזירות של בנדיקטוס, צומחת נזירות/ מסדר אחר המובל על ידי קולומבנוס (540-615). קולמבנוס הוא אירי במוצאו. אירלנד מעולם לא הייתה חלק מהאיפריה הרומית והייתה מבוססת על מבנה חברתי שבטי. כאשר הנזירות מגיעה לאירלנד, המנזרים הפכו למוקדי הכוח של הנצרות ולמוקדי הכוח השבטיים. לכל שבט היה את המנזר שלו, כאשר למנזרים כוח רב ואוטונומיה רבה. דבר נוסף המאפיין את הנזירות באירלנד, הוא כי הייתה נוקשה ביותר בענישה בגין חטאים. קולומבנוס מגיע מאירלנד לאיטליה ומקים את מנזר בוביו בשנת 613 (תחילת המאה ה-7), וכותב לו תקנון. הוא מפתח מודל נזירות המתפשט גם הוא. במנזרים אלה, יש טביעה משמעותית לאוטונומיה של המנזרים ושיטת ענישה מאוד נוקשה. ככל שהנזירות הופכת לתופעה רחבה ומשמעותית יותר, כך הכנסייה מבקשת דריסת רגל יותר ויותר משמעותית בעולם הנזירות.