הקהל החל למאוס בתבנית הריאליסטית ורצה חוויות חדשות מבלי לשבור לחלוטין את האילוזיה המבוקשת – שהיא ההזדהות של הקהל והשיקוף של עצמו.
גם הופעת הטלוויזיה מביאה לרצון בהתנסות חלופית – העלילה , המיתוס – השתתפות בנסיון חיים של אחר, שאינו דומה לי, ושעלי לשייכו לי ע"י שימוש בדמיון – זהו אחד היסודות של הדרמה (אריסטו – "נשמת הטרגדיה")
על רקע זה אפשר להסביר את התפתחות – תיאטרון הגרוטסקה של פירנדלו, האפי של ברכט, האבסורד של בקט, יונסקו וכדו'.
ניסיונם של ויליאמס , מילר ובני זמנם הוא להחזיר את החשיבות לעלילה ולדמויות.
ויליאמס משתמש בנקודות מפנה שבקרבתן למציאות הן יוצרות הלם של תדהמה ואי אמון- והבנה של הקהל שהוא צופה בחזיון , אשר אכן יכול להתקיים במציאות:
מתחיל בהזדהות עם רובד הפעולה החיצוני (מציאות יומיומית)
הלם תדהמת האי אמון מתחיל כשהרובד הפסיכולוגי והעלילתי מתחיל לחרוג מהמציאות השגרתית,
והשיא- חשיפת הרובד התת מודע.
הקהל מתרשם מגיבור המחזה ומהעלילה כטרגיים- בגלל ההיטלטלות בין שלושת הרבדים.
ב"חשמלית ושמה תשוקה"- העימות בין עברה המלודרמטי של בלנש לבין ההווה הריאליסטי
והניגוד בין המודע והתת מודע בנפשה – יוצר סינתזה "מחשמלת" החושפת לקהל את התפוררות אישיותה והיותה על סף קריסה פסיכוטית, תוך כדי כניסה לתודעתה הסמויה.
כתוצאה משילוב של – אמצעי עיצוב ריאליסטים ואקספ. , פסיכולוגים קלינים ומלודרמתים – נוצרת ההזדהות הסופית .
ויליאמס, מילר, אולבי וכו' הם למעשה המשכם של איבסן, צ'כוב וסטרינדברג כאשר הם מגבירם את היסודות התיאטרונים החושפים את התודעה הנפשית באמצעים סימבולים פיוטיים.
צריך להבין את הקשר הזה (בין ראשית הדרמה במאה ה-19 לבין זמננו) דרך המגמות האומנותיות וההיסטוריות- מלה"ע ה-1 שינתה את ההשקפה לחלוטין ואי אפשר היה יותר להתעלם מאווירת ה"קטסטרופה" של העולם.
יותר נכון להתייחס לתקופה של תחילת המחזאות המודרנית כ"פרולוג" של המאה ה-20 ולא כ"אפילוג" של המאה ה-19.
תקופת "השלום המזוין" (1870-1914) תקופת הקדמה לשתי מלחמות העולם,שהיתה מלאה במשברים, הביאה בסופו של דבר להבנה ש"הבעיה היסודית של המאה ה- 20 היא הישרדותה של הציוויליזציה המערבית."
ה"תיאטרון החליפי" שעוצב בהדרגה בין שתי מלחמות העולם ולאחר מלה"ע ה- 2 משקף את המשך המגמות המהפכניות של הנטורליזם, ריאליזם ואקספרסיוניזם, שנוצרו ועוצבו בין 1870 ל-1914.
וחלוציה – איבסן, צ'כוב וסטרינדברג- משקפים במחזאותם את ראשית התודעה המודרניסטית, כפי שהיא היום.
פרק א'- קונבנציה ומהפכה בדרמה ובתיאטרון המודרני
א. "המחזה העשוי היטב" והשפעתו על הדרמה המודרנית
התפתחותו של סוג תיאטרון זה החל במחצית השנייה של המאה ה-18 בצרפת. לאחר המהפכה הצרפתית (1789)נגמרה תקופת התיאטרון המלוכני- אריסטוקרטי והמחזאים החלו להזדקק לקהל הרחב- כך הפך טעם ההמונים לגורם מרכזי בפיתוח האומנות. הקהל העדיף לצפות במחזה שמרני, מוסרני וממותק- ודרך זה לברוח מהמציאות המהפכנית והמלחמתית בה חיו. (שתי צורות דרמטיות שנוצרו הן: מלודרמה והוודביל).
בתקופת האימפריה והרסטורציה בצרפת מנעה הצנזורה עיסוק בשאלות פוליטיות, אך התיאטרון העממי, שלא נחשב בעיני השלטונות, היה בעל חופש להעלות מחזות כרצונו ללא הצנזורה-כך קרה שהדרמה העממית הפכה למובילה בתיאטרון הצרפתי. הטקסט והאפקטים במחזה זה חזרו והשתנו לפי המציאות המשתנה (בכך הקדימו את הריאליזם- שיקוף התקופה). במקום הטרגדיה בצורתה הדרמטית קמה המלודרמה– שם זה נקבע מ"פיגמליון" של רוסו,שבה מופיע ליווי מוסיקלי במחזה, ומאז השתמשו בו לסוגים שונים של מחזות עם שירה. המחזה (פיגמליון) בנוי עפ"י דמויות של ה"שודדים" לשילר, כאשר הם משתנים לפי התקופה והזמן.
את ערכה של המלודרמה במאה ה-18 העלה פיזקור. הוא יצר עלילה דרמטית, סנסציונית, מלאת מתח- יחד עם יסוד טרגי מסוים. כמו כן היה שילוב של יסודות ספרותיים מגוונים, כגון: הרומנים הגותיים של רדקליף, מחזות אנגליים רומנטים וקומדיות ספרדיות. למלודרמה שלוש מערכות, הן מובילות למשבר כאשר כל מערכה עומדת בפני עצמה כשלמה.
מערכה ראשונה- ניגוד חריף מערכה שנייה- אלימות מערכה שלישית- פתרון, לפי הקונבנציות המוסריות. המלודרמה השפיעה על ה"מחזה העשוי היטב".
הניסיונות להעלות דרמה עממית נתקלה בהתנגדות המשכילים שראו בה סכנה לתרבות הצרפתית, ויצאו למלחמה נגד זה. המלודרמה גוועה בעקבות עליית רמת הקהל וב-1830 מעלה סקריב את המחזה העשוי היטב.
"המזה העשוי היטב"- נועד למעמד הביניים בצרפת וזכה להצלחה. סקריב גיבש עקרונות לתיאטרון זה כאשר הרעיון העומד בבסיסם הוא שהתיאטרון חייב להיות אמצעי בידור. עקרונותיו:
