שימשו בתאוריות של ארטד עוד פעם בשנות ה60. היה גם הרבה ביקורת עליו וגם הרבה תמיכה בו. מבקר אמריקאי אחד כתב שהסגנון של ארטג לא מתאימה לתאטרון מערבי מודרני, במיוחד בעניין הלא מילולי. פטר ברוקס היה בעדו וביחד עם צ'רלס מררוויץ התחילו קבוצת שחקנים שפדשו ל12 שבועות לעשות ניסויים עם אמפרבוזציה. אחר כך, הם עשו סדנא שבו הם הציגו מה הם למדו לאורך ה12 שבועות וקראו לזה "תאטרון האכזריו." הם עלו לבמה סצנות ומחזות שונים.
התאוריה של ארטד העלה לבמה במחזה הבא של ברוקס Marat/Sade (שם שלם:The Persecution and Assassination of jean-Paul Marat as Performed by the inmates of the Asylum of Charenton under the Direction of the Marquis de Sade). זה רק היה חלקית טרטד מפני שרק חלק היה אימפרובוזציה, שאר היה פיקציה. החלק הכי ארדטי היה התאטרליות הפנימית שלו שהתבטא דרך המעשים של המאושפזים המשוגעים והאופן במטריד הם בטאו המחלות שלהם. המחזה הזה שחרר הדמיון דרך דרמה תאטרלי. זה היה מחזה בתוך מחזה, הפן הזה בנוסף למשוגעים משחקים אנשים שפויים לוקח הצופה מהמציאות לסיוט.
ברוקס המשיך עם התאטרון האכזריות שלו בעוד מחזות, ונסה עם תאטרון לא-מילולי. מאוחר יותר הוא ביים מחזה ארטדי מושלם ב1976 במחזה The 1K , סיפור אמיתי של שבט עקור מאוגנדה, שמציג את ההתדרדרות של אנושיות ואהבה אנושית בפני הכחדה. המשחק היה בלשון המעטה ביחס לנושא. ברוקס לא דחה סוגים שונים של תאטרון מלבד מזה של ארטד; יותר מאוחר הוא ביים מחזות בכמו Anthony and Cleopatra ב1978.
Anton Artaud (1896-1948) was a poet, actor and director who began working in surrealism and then moved onto his own style, the theater of cruelty. He was involved in the creation of two theatres, both of which were not long lives. Most of his theories we know are from what he wrote, and not from them being put into practice. In 1937, he was admitted to a metal hospital for schizophrenia and opium addiction for almost 10 years and died of cancer shortly after his release.
Artaud believed in non-verbal, improvisational, and very theatrical acting in the simple scenery of four walls a building (Ex: a barn) with the audience in the center. The audience is meant to experience the play through their senses. Artaud did not believe drama should attempt to be realistic, because it could never truly imitate reality. Instead, one can get the sense of true life through the “inner reality” produced in theater.
Artaud’s theories were revived in the 1960s. There was a lot of criticism and support of him. Phillip Goodman, an American critic, criticized Artaud in an article in 1958, saying that Artaud’s style is not appropriate for modern western theater, especially in reference to Artaud’s rejection of verbal communication on stage.
Charles Markowitz, an American director and critic, wrote in support of Artaud’s methods. He and Peter Brooks also started a group for experimental acting in 1963 in which a group of actors met for 12 weeks to experiment with improvisation. After which they put on a workshop demonstrating what they learnt which they called “the theater of cruelty,” in which they showed different scenes and plays.
Artaud’s theory was put into practice for the first time in Brook’s next play, nicknamed Marat/Sade (Full name: The Persecution and Assassination of jean-Paul Marat as Performed by the inmates of the Asylum of Charenton under the Direction of the Marquis de Sade). It was only partially Artaud because it was in part fiction and in part improvisation, its most Artaudian aspect was the inner theatricality expressed in the insane inmate’s actions and the unsettling nature their diseases were expressed. This play was a release of imagination through theatrical drama. It was a play within a play, this aspect added with the mad representing the sane takes us from reality to nightmare.
Brook continued with his theater of cruelty in other plays, and experimented with non-verbal theater. He later truly expressed Artaud’s theory in 1976, in his play The 1K, a true story of a displaced Ugandan tribe, showing the breakdown of humanity and human love in the face of extinction. The acting was purposely understated in relation to the subject matter. But Brook didn’t reject other forms of theater like Artaud; he later directed plays such as Anthony and Cleopatra in 1978.
