הגורם הצבאי המרכזי היה בסוריה, משבט ימן – דרומיים במקורם שסופחו לאמיים במהלך הפתנה השנייה והמשיכו להיות גורם מרכזי עד לסוף התקופה האמיית. היה זה צבא מקצועי שקיבל משכורת. ניתן לראות התפתחות מצבא שבטי לצבא "במימון" המדינה.
אחרי עבד אלמלכ
ישנה המשכיות לתקופתו של עבד אלמלכ:
- אלוליד בן עבד אלמלכ (715-705)
- סלימאן בן עבד אלמלכ (717-715)
- עמר בן עבד אלעזיז (=עמר השני) (720-717) – היה שונה מרוב האמיים, וכך הוא מוכר ונחשב ל"צדיק בסדום". עמר היה אדם אדוק מאוד, וניסה להתקרב ולפרגן למתאסלמים. הוא יצא נגד המגמתיות של הממשל לשלילת ההתאסלמות של המקומיים הנכבשים, גם אם מדובר בהפסד כספי. ניסה להפסיק את האפליה נגד המואלי, פעל להשוואת משכורות בין החיילים. עמר החליט לבטל את הג'זיה – מס הגולגולת, אך את הח'ראג' – מס היבול – לכלל תושבי האימפריה האסלאמית לא ביטל. "חוקי עמר" – הגבלות על יהודים ונוצרים.
- יזיד בן עבד אלמלכ (724-720)
- השאם בן עבד אלמלכ (743-724) – תקופה של יציבות כלכלית ופוליטית והתרחבותה של המדינה.
- 747-743: 4 ח'ליפים (הפתנה השלישית) – 'מלחמת האחים השלישית', ניתן לראות בנקודה זו התערערות של השלטון. תוך כדי מאבק אחד בשני – המשפחה שתמיד שמרה על אחדות מתפרקת. תוך כדי המלחמות אחד בשני, נעזרו בגורמים צבאיים שונים ולא כולם הלכו עם הדרומיים, לעיתים הלכו עם גורמים צבאיים צפוניים. החיבור הבלתי מעורער בין המשפחה האמיית לבין הימנים התערער.
- מרואן השני (=אלחמאר) (750-747) – נחשב לאיש עקשן וקשוח, הוא נלחם באיזור ארמניה והקווקז, ונלחם מול הכוזרים בצפון. הוא כונה "חמאר" בתור מחמאה ולא עלבון. חייליו היו קבוצות צפוניות שונות, ולא ימנים, ועובדה זו מערערת עוד יותר את היחסים עם הימנים הדרומיים.
בתקופה של חולשה שלטונית מובהקת, התרחשה המהפכה העבאסית ממזרח שהובילה להתפרקותה של השלטון האמיי.
בעיות בתקופת השאם
- צפון אפריקה – 739 – מרידות של הברברים – מדובר בעמים לא ערביים באזורי מרוקו ואלג'יר שהיו מוסלמים אך לא ערבים.
- מרכז אסיה (טרנס-אוקסניה) ما وراء النهر – אי-יציבות במהלך שנות השלושים. המוסלמים היו מעוניינים מאוד באזור זה, והמקומיים לא רצו בזאת, וביקשו את עזרתם של התורכים.
* תפקידם של התורכים – היו לחיילים טובים, אך בסופו של דבר המוסלמים הצליחו להכניעם.
- ח'זרים (כוזרים) באזור הקווקז – היו לחיילים מיומנים (קשתים רכובים)
- 715 – הפלישה לספרד עד אנדלוסיה.
- סינד (דרום פקיסטאן) – ישנם סימנים מובהקים של התאסלמות ושערוב.
מגמות של התקופה
- התרחבות של המדינה (פאתי הודו [סנד]; ספרד; השתלטות סופית על טרנס-אוקסניה/ מא וראא אלנהר)
- המשך התמסדות המדינה וחיזוק הריכוזיות
- התגבשות הדת והתפתחותה – עיסוק בחדית', שפה, פרשנות הקוראן וכ'ו.
- התאסלמות מתגברת במקומות שונים – עיראק, באזור הכפר ההתאסלמות הייתה איטית יותר מאזור העיר.
- שערוב – מוטיב שמאיץ את האסלאמיזציה.
- שגשוג כלכלי – מוטיב חשוב ביותר, דבר אשר הבינו אותו השליטים, השקיעו בו והרוויחו ממנו.
כיפת הסלע (שנת 692 בקירוב
סיפור אלאסראא' ואלמעראג' לפי החדית'
המוסלמים ידעו שהיה כאן בית מקדש, וקראו לו כך
הייתה תקופה שמוסלמים בתפילתם פנו לכיוון ירושלים ולא מכה
כל הכתובות שרואים בתוך כיפת הסלע הם מסר מובהק נגד הנצרות
אלמקדסי – היסטוריון לקראת סוף המאה ה-9. הוא טען שבשל הקנאה ביופי הכנסיות של הנוצרים, עבד אלמלכ החליט לבנות את אתר זה. על פי הכתובות, בראש ובראשונה האינטרס של עבד אלמלכ היה פולמוס זה.
המהפכה העבאסית וראשוני השושלת
לקראת אמצע המאה השמינית דבר מה מתחיל להתערער בשלטון האמיי. לאחר המהפכה העבאסית אופייה של המדינה מתחיל להשתנות. יש להבחין בין מהפכה להפיכה, הרי שמדובר בתהליך עמוק ורציני. המהפכה הצריכה תמיכה רבה במאמץ. כמו כן צריכה להיות אידיאולוגיה ברורה שעומדת מאחורי המהפכה, ודרוש שיהיה ארגון מסוים שיוביל אותה, אם כי עליו לפעול במנהיגות ובחשאיות. לא מדובר כאן בהפיכת חצר, אלא ניסיון לבנות מחדש את המדינה האסלאמית. הקביעה העיקרית באשר לאדם שצריך להנהיג את המדינה הזו היא שזה צריך להיות ממשפחת הנביא.
