הפמיניזם הפוסט מודרני מבוסס על אותה הנחה שאין אמת, אלא רק הבניות חברתיות. בהקשרי מגדר ההנחה שנשיות וגבריות הן פרי של הבניה חברתית- נשיות הוגדרה על ידי גברים לצורך שליטה. מי שנולדת עם רחם עוברת חיברות שבעזרתו היא מבינה את מינה ונוצרת הזהות הנשית. הפמיניזם לא מגלה את האמת, אלא מבקש לייצר שיח שיגלה את העובדות. בהקשר נשי- נשים הן רגשניות, אמהיות, אמפטיות, רכות ועל דרך הניגוד הגברים הם שקולים, יציבים וחזקים. בהתאם, הגברים הם אלה שראויים לקבל החלטות, לשלוט ולהוביל. על אף שחלוצי הפמיניזם היוכבר בתקופת הנאורות, הרעיונות הודחקו ולא הוצאו לפועל על ידי השליטים ובעלי הדעה באותה תקופה (גברים). ישנם שני סוגי טיעונים שיתחרו על הבכורה במחשבה הפמיניסטית, כאשר לאורך ההיסטוריה לעיתים הם שיתפו פעולה, לעיתים התנגשו, לעיתים הצליחו להשתיק זה את זה, אבל תמיד היה ביניהם דו קיום. סוג אחד של טיעונים- בשם המשותף לגברים ונשים, בגלל האנושיות המשותפת לגברים ולנשים מגיעות להם זכויות שוות (הטיעון הקלאסי של הנאורות). הסוג השני- בשם ההבדל בין גברים ונשים- נשים הן שונות מגברים (לדג' יכולת אימהית גדולה יותר לאמפטיה) ולכן כדאי לתת להן זכות הצבעה מכיוון שנשיותן תיטיב עם החברה. ההתנגשות בין הערכים נבעה מכך שהדיון על ההבדלים מביא להדגשה וחיזוק מעמדן הנחות של הנשים.
התנועה התחילה את דרכה במפגש של הסופרג'יסטיות בסנקה פולז,שם נוסחה הצהרת הרגשות- the declaration of sentiments, שקראה לשיוויון כאשר הדגש היה על המשותף בין נשים וגברים בהובלת אליזבת קייטי סטנטון וסוזן בי אנתוני. סוזן בי אנתוני ניסחה את התיקון שהוכנס בסוף לחוקה בטענה שהחוקה עצמה קובעת כי ישנן זכויות ואיסורים בסיסיים משותפים שנאכפים באדיקות כלפי בני אדם באשר הם- כולל נשים, למעט זכות ההצבעה, שעל אף שלא מצויין שנשים לא זכאיות לזכות הצבעה (בחוקה מצויין שלכל אדם יש זכות הצבעה אלא אם כן צוין מפורשות שאין לך זכות הצבעה).לאורך ההיסטוריה של התנועה סופרג'יסטית התערבבו הטיעונים, אפילו אצל מובילות התנועה- לעיתים הטיעון היה שכדאי לתת לנשים זכות הצבעה בגלל מה שמיוחד ושונה בהן, כי אז תהיה חברה יותר צודקת, הומאנית, אמפטית ופחות אכזרית. הפמיניסטיות שנחשבו רדקליות היו אלה שדחו את הטענות בשל ההבדל ודגלו בטיעוני הדימיון בין המינים.פמיניסטיות אחרות מיקדו את הביקורת במוסד המשפחה, באמירתןשבעיית אי השיוון נובעת מהשיעבוד הסוציולוגי (ולא הפוליטי) של האישה למשפחה. לטענת לורה בלארד הבעיה היא לא בהיעדר זכות הצבעה, שזה רק סימפטום (סטנטון ענתה לה שאחרי שנשים יקבלו זכות הצבעה הן ישנו את המבנה הסוציאליטסית).אמה גולדמן, מרקסיסטית, טענהשהמשפחה היא רק שלוחה של החברה הבורגנית, ומקור הדיכוי של הנשים זהה למקור הדיכוי של העובדים לכן כשתהיה מהפכה סוציאליסטית ויבטול הרכוש הפרטי גם האישה תפסיק להיות רכוש פרטי. פמיניסטית נוספת-שארלוט גילמן (1935), היא המעמיקה ביותר ומרחיקת הלכת ביותר,שמבקשת לבטל את ההבדלים בין גברים לנשים באומרה שהשעבוד של נשים הוא כלכלי- כל הדיבורים על שינויים פוליטיים, משפטיים, מוסריים הם לא הבעיה. הבעיה היא שלאישה אין בסיס כלכלי עצמאי ולכן היא תישאר כפופה לבעלה. עבודות שנחשבות נשיות בדגשעל עבודות הביתלא חשופות לכלכלת השוק החופשי ולתחרות, ולכן לא מתייעלות ולא מתמקצעות, מה שמביא להישארות של הנשים מאוחר, בניגוד לעבודות של הגברים. היא דמיינה בעיני רוחה קואופים- אנשים יגורו בבניינים משותפים, בהם יהיה מיקור חוץ לעבודות הבית וכך תהיה התייעלות בסיטונות ובמקצועיות בכל התחומים- כביסה, אוכל, חינוך הילדים ועוד, מה שיפנה את הנשים ללמוד מקצוע בו הן יכולות להתחמות. חילוץ הנשים מתלותן הכלכלית בגברית, יועיל לכולם- חצי מכוח העבודה במשק הוא נשים שעובדות עבודה לא מקצועית והרבה פחות יעילה. התמקצעות של הנשים אמורה להביא לצמיחה כלכלית אדירה. בפועל- החזון האידאלי של גילמן לא התגשם במלואו אלא רק חלקית- ובמדינות מודרניות בהן נשים יצאו לשוק העבודה אכן ניתן היה לראות צמיחה כלכלית מדינות נחשלות נשארו כאלה. הרדיקליות- ויקטוריה וודהול ועוד נותרו שוליים שבשוליים בגלל שבסוף המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20 התחוללה המהפכה התעשייתית בארה"ב. כשלאנשים הייתה תחושה שהסדרים החברתיים מחלפים, שהנורמות הישנות והטובות מתפרקות, שהפשע, השכרות, ההימורים, הזנות והאלכוהול משתוללים כשפרה בשדה קוצים, ההתקפה על המשפחה הייתה הדבר האחרון שהאמריקנים הסכימו לשמוע, כי המשפחה הייתה אי השפיות האחרון.
