גרהארט האופטמן (1862-1946) כתב את "האורגים" שנחשב למחזה המייצג האופן הטוב היותר את התיאטרון הריאליסטי. המחזה היה פוליטי בכללותו ועסק במרד הכושל של האורגים בחבל הארץ שלזיה שבפולין, שארע ב- 1844. האופטמן עצמו היה נכד של אורג שלזי, וכתב את המחזה מעומק ליבו.
המחזה כלל המון דמויות וחלקים שונים, שבאו לתאר את טבעו של ההמון הרעב ואת העוני האוניברסאלי. האופטמן ראה את האורגים כקבוצה, ולא כיוון לדמות גיבור אחת, אלא אל הגיבור הקולקטיבי- האורגים- ההמון עצמו. האופטמן דיבר על עצמו במונחים של ביולוג, וטען כי הנושא שלו הוא דיווח האמת כפי שהיא קרתה במציאות. הוא רצה להביא לידי חמלה לסבלה של קבוצה פוליטית.
אמנם אפקט של המון דמויות יכול להיות מעורפל ומשחקן עלול להיות חסר צורה, אך האופטמן חיבר את הרעיונות שלו כפסיפס של פרטים ופיתח את התמונות כך שישתנו מקטע לקטע ללא צורך בעלילה מסודרת ומאורגנת כפי שהיה נהוג. המיקום של "האורגים" עובר הרבה שינויים- מתחיל במפעל הטקסטיל שם האורגים מנסים למכור את עבודתם, ממשיך לבית של אחד האורגים, משם למסבאה ואז לבית של אחד העובדים שם ההתפרעויות מתחילות ואז המרד הולך ומתפתח בביתו של אורג אחר בכפר אחר. הדבר מאפשר בחינה מדוקדקת של מצב חברתי קיים, ושהדרמה עצמה לא תהיה עם תוצאה מחשבתית מוכנה וידועה מראש, אלא שתגרום לתהליך מחשבתי.
Modern drama in theory… Vol 2
Chapter 1
סיכום:
הסימבוליזם במובנו הטכני – ביקורתי נולד בהתייחסות לשירה. מלרמה, משורר צרפתי, הוא זה אשר השתמש בהגדרה זו לראשונה. בשירה הסימבוליסטית, הסמל מעורר אצל האדם מחשבות ורגשות שהינם גדולים ועמוקים יותר ממשמעותה המיידית-ליטרלית של המילה. הסמל מכיל מעבר למה שהמילה הקונקרטית יכולה לבטא. סגנון זה יוחס למשוררים צרפתים כגון: ראמבו, בודלר, וורלאן וואלרי. הם בנו תיאוריות אשר ניסמכו על מיסטיקה, אי-ראציונליות; ניסו להתוודע לעולם החלומות והפנטזיה, ולתארו.
"סיניסטזיה"- חוש אחד מייצג אחר ע"י עולם האסוטיאציות. השירה איננה חייבת בחוקי הלוגיקה, איננה חייבת לציית להיגיון.
אך הסימבוליזם השירי, המזמן את הקורא להבנה אינדבידואלית לא בהכרח מתקבל על הבמה בסלחנות.
בעיתייות הסמל הסימבוליסטי:
- אם הינו ספיציפי מדי, מובן מדי וממקד למשמעות אחידה וברורה, הוא בעצם מאבד מכוחו- הכוח להכפיל את כוונותיו ולאצור בתוכו משמעויות כפולות.
- אם הסמל מופשט מדי, רחב מדי, הקהל עלול ללכת לאיבוד ביער של אסוטיאציות בלתי מובנות. הנסיון להיות אקספרסיבי יסכן את המחזה בכך שהוא ישעמם את הקהל שאינו מצליח לעקוב ולהבינו.
בורק (burke), תיאורטיקן של ספרות, פיתח תיאוריה לגבי הסימבוליזם. הוא טוען כי האדם, בטיבעו, מנסה לשלוט ולהשתלט על העולם ע"י סמלים. הסימבוליסטי הינו המקום בו האדם נמצא בדיוק באמצע בין החומרי-פיזי הטהור לאבסטרקטי (מופשט) הטהור. במקום זה הסימבוליזם מפתח לו שפה משלו, יכולת ביטוי ייחודית המתדיינת עם עצמה.
אין זה מפתיע כי הדרמה, המנסה תמיד לשבור את מוסכמותיה (של המדיום), נעה בקלות כזו בין הריאליזם לסימבוליזםץ ובעצמם הסימבוליזם יכול להתקיים לצד הריאיזם כשם שהוא גם יכול למחוק לחלוטין את האשליה הריאליסטית. עצם הדרמה והמשחק, הבנייה מחודשת של החיים, מצריכים סימבוליזם. ואכן לא יפליא כי הנטורליסטים הגדולים של המאה ה-19 (צ'כובף איבסן, סטרינברג, האופטמן) השתמשו גם הם בביטויים סימבוליסטים במחזותיהם.
הדיבור על הסימבוליזם בדרמה מגלה את הבעייתיות הגלומה בסמל- הוא חמקמק ונזיל, טעון/כרוך בבעיות רבות (מובן מדי מול בלתי מובן לחלוטין). אך יחד עם זאת הבמה חושפת את האפשרויות הרבות שהסימבוליזם מאפשר לנו.
אין זה מפתיע כי בזמן בו הנטוראליזם היה בשיאו באירופה, התאטרון חיפש בצורה דחופה הצדקה במיתוס ובמנהגים, הצדקה שהינה שונה בתכלית מזו של הריאליזם. [הריאליזם כחזון מפוספס].
שימו לב – קטע האנגלית שלמטה הינו זהה לקטע העברית שלהלן
Styan, Volume 2, Chapter 14
Theatre of Cruelty: Artaud and Peter Brook
אנטואן ארטד(1896-1948) היה משורר, שחקן, ובמאי שהתחיל לעבוד בסוריאליזם ואז פיתח את סגנון משלו, תאטרון האכזריות. הוא היה מעורב בהתחלת שני תאטרונות שלא היו פתוחים להרבה זמן. בעקבות זה, אנו יודעים רב התאוריות שלו דרך מה שהוא כתב ולא מחזות שהוא ביים. ב1937, אישפזו אותו בשביל סכיזופרניה והתמכרות לאופיום כמעט 10 שנים והוא מת תוך זמן קצר אחרי ששחררו אותו.
ארטד האמין במשחק שהוא מאו תאטרלי, בלי מילים, עם אימפרובוזציה, עם תפאורה פשוט של 4 קערות עם הקהל במרכז. הקהל אמורים להרגייש את המחזה דרך כל החושים שלהם. ארטד לא חשב שתאטרון צריך להיות מציאותי מפני שהוא אף פעם לא תוכל לחקות המציאות. אלא, אפשר לקבל ההרגשה של המציאות דרך ה"מציאות הפנימית" שנעשה בתאטרון.
