נהוג לתארך את הנאורות למאה ה-18. המאפיין המרכזי של מחשבת הנאורות הוא הרעיון לפיו את אותה תבונה ואת אותה שיטה מדעית שניוטון הפנה אל עולם הטבע אפשר להפעיל גם על העולם האנושי. אפשר להתחיל לשאול על העולם החברתי, להתחיל לחפש את החוקים שמושלים בו ואולי אף לשנות אותו באמצעות שליטה על החוקים שלו, שכן היכולות שלנו לחפש את החוקים שמושלים בעולם משתפרת ככל שעובר הזמן. לכן ההיסטוריה האנושית היא סיפורו של שיפור, סיפורה של התקדמות, שכן משתמשים בידע שרוכשים לתועלתנו.
הנאורות התחילה לשאול "מהו האדם?", כאשר התשובה נשענת במידה רבה על התפיסה שהאדם הוא יצור בעל תבונה שמסוגל לחוות ולהבין את קיומו, ועל ידי הבנה זו הוא יכול לשלוט באופני קיומו. האדם הנאור לא יפעל לפי החוקים כי אבותינו פעלו ככה, אלא יבחר את חוקיו לפי יעילותם. אם נשחרר את תועדתינו מדעות קדומות, אמונות תפלות והבלים מצטברים של מסורת ונסתכל על העולם לפי ה"Novum Organum" נתחיל להבין גם את עצמנו ונוכל להתחיל לשאול שאלות נוקבות "מי אמר שהבכור הוא זה שצריך לרשת את התואר?""למה עלינו לשלם מיסים? "מדוע מס זה צודק וזה לא?". כך נשנה את עצמנו ואת החברה האנושית סביבנו.שינוי בתפיסת הידע הביא לשינוי באופן שבו האדם תופס את עצמו. האדם לא רק נתון לשליטתם של חוקים, אלא מכוח תבונתו הוא מסוגל לשנות את מצבו בצורה מושכלת- האדם הוא ריבון על גורלו. אוטונומיות התבונה מבדילה אותנו קטגורית מכל היצורים האחרים ולכן לא רק שביכולתנו לשנות את עולמנו, אלא באחריותינו לעצב את עולמנו. תפיסהחדשה וזוהרת של היצור האנושי כמי שהתעלה מעל שרשרת הסיבות והתוצאות שמפעילה את כל העולם.
בשיעור הקודם דנו באופן שבו הנאורות נולדה מהמהפכה המדעית וביקשה ליישם את מדעי הטבע על מדעי האדם. כבר באמצע המאה ה-17 רואים התחלות של הניסיון לעיין באופן מדעי בשאלות אנושיות. נדון בשלושה הוגים- תומס הובס- פילוסוף אנגלי, ג'ון לוק- פילוסוף אנגלי, ז'אן ז'אק רוסו- פילוסוף צרפתי.
תומס הובס 5/4/1588- 4/12/1679:
היה מדען וחקר את העולם האנושי כאובייקט מחקר- דבר שלא היה ברור לבני תקופתו. הוא בחן את הפוליטיקה בכלים המדעיים של פרנסיס בייקון, והיווה את יריית הפתיחה של מדע המדינה במובן המודרני. בעל חשיבה צלולה ונוקבת, לא מתפתה בקלות למה שנראה לאחרים כמובן מאליו. ערער על ההיסק של דיקרט "אני חושב משמע אני קיים"- למה לא לומר אני חושב משמע לחומר יש תודעה, שכן אני חומר? דיונים בפוליטיקה היו מתחילים בשאלות תיאולוגיות פילוסופיות "מה אלוהים רוצה מאיתנו? מהם הצווים הדתיים על פיהם צריכה להתארגן החברה?", הובס שבר את המוסכמות וגרם זעזוע גדול לבני דורו כשהתחיל דיונים בפרקטיקה (לדוגמא- הוא פתח בספרו בדיון פרקטי על מבנה גלגל העין). הובס פעל באינדוקציה- אסף את העובודת ובחן את האדם באופן אובייקטיבי. אם נבין מה זה היצור האנושי הזה נוכל להגיע למסקנות מבוססות איך לארגן את החברה באופן ההגיוני ביותר. הובס הוא חילוני ומטריאליסט גמור- אין דבר כזה רוח, נפש, אני או אלוהים. העיף מהשולחן את ההגיון התיאולוגי במשפט אחד בספרו לויתן מ-1651- “Seeing there are no signs nor fruit of religion but in man only there is no cause to doubt but that the seed of religion is also in man."
לדעתו האדם הוא יצור חלש אומלל שמונע ע"י תשוקות ותאוות, שלא מבין למה העולם לא מספק את התשוקות והרצונות של האדם ואף פוגע בו מפורשות (אסונות, מחלות, תאונות). לאור כך נוצר תסכול ופחד שהביאו ליצירת נחמה בדמות אלוהים. אותו אלוהים שהומצא בשביל לנחם את האדם עכשיו מפחיד אותו. לדעתו עלינו להפסיק לחפש את הפתרון מעבר לעולם החומר, ולהבין את היצור האנושי ללא משוא פנים ובאומץ לב, להסתכל למצב האנושי בעיניים ולבחון את העובדות כהווויתין. לאחר מכן, ע"ס אותו ידע מהימן אודות מיהו האדם נוכל להבין איך לארגן את העולם החברתי בצורה המיטבית עבור האדם. בעיני הובס (שהיה הפרויד של בני המאה ה-20) המניע העיקרי של האדם הוא עקרון העונג (במובן הפשוט, הפיזי של המילה)- נמשך אליו ונדחה מכאב.
