המשיחה בשמן ההודיה

And the bishop shall lay his hand on them and invoke, saying:
“Lord God, you have made them worthy to receive remission of sins through the laver of regeneration of the holy Spirit: send upon them your grace, that they may serve you according to your will; for to you is glory, to Father and Son with the holy Spirit inthe holy Church, both now and to the ages of ages. Amen.”

Then, pouring the oil of thanksgiving from his hand and placing it on his head, he shall say:
“I anoint you with holy oil in God the Father almighty and Christ Jesus and the holy Spirit.”

And he who has been signed shall say:
“And with your spirit.”

קיריליוס, בישוף ירושלים: "הדרשות לקאטכומנים" (350)

לאחר דברים אלה הובלתם לבריכה הקדושה לטבילה האלוהית, כפי שהמשיח הובל מן הצלב אל הקבר הניצב לנגד עיניכם. וכל אחד מכם נשאל האם הוא מאמין בשם האב, הבן ורוח הקודש, ולאחר שהתוודתם את הוידוי המושיע, ירדתם שלוש פעמים לתוך המים ועליתם חזרה; יש כאן גם רמיזה בסמל לקבורת שלושה הימים של המשיח….

הו דבר מוזר ובלתי נתפס! לא באמת מתנו, לא באמת נקברנו, לא באמת נצלבנו וקמנו שוב; החיקוי שלנו היה בדמות בלבד, ואילו הישועה שלנו הייתה במציאות. המשיח אכן נצלב, ואכן נקבר ואכן קם לתחייה; וכל הדברים הללו הופקדו בידינו כדי שאנו, שותפים בחיקוי ליסוריו, נוכל לזכות בישועה במציאות.

**זהו ניסיון להסביר למתלמדים מה המשמעות התאולוגית לטבילה.

אוגסטינוס מהיפו משנה את כללי המשחק בשני היבטים מרכזיים:

הוויכוח עם הדונאטיזם: הדונאטיזם זהו זרם פלגני בתוך הנצרות. אלו הם אנשים אשר ראו עצמם ככנסייה נפרדת מרומא. הם האמינו כי הם הכנסייה של הטהורים. בזמן הרדיפות, אנו היינו הנאמנים ואנשי רומא התקפלו ושיתפו פעולה. הם רואים עצמם ככנסייה של מרטירים. הם טוענים כי כל מי שנטבל על ידיי בישוף שממונה על ידי אנשי רומא, אנשים אלה אינם נוצרים מאחר והם קיבלו את הטבילה בידי אדם עם שושלת יחסין "לא תקפה".

אוגוסטינוס עונה להם:

הויכוח עם הדונאטיזם (Donatism)

“to my mind it is abundantly clear that in the matter of baptism we have to consider not who he is that gives it, but what it is that he gives; not who he is that receives, but what it is that he receives….

When baptism is administered by the words of the gospel, however great the evil of either minister or recipient may be, the sacrament itself is holy on account of the one whose sacrament it is….

But if the recipients themselves are evil, then that which is administered does not avail for their salvation while they remain in their errors.

אוגוסטינוס מדבר על כוונה. אם ברגע הטבילה האדם מתכוון לקבל את הסקרמנט ולהפוך לנוצרי מאמין, הטבילה קיימת. אוגוסטינוס מציף את השאלה האם הסקרמנט תכף מ-פעולת הפועל או מפעולת הפעילות. הוא קובע עבור הכנסייה כי הסקרמנט תקף מפעולת הפעילות-ולא מתוקף הבישוף המבצע או המקבל הנותן את התוקף כי אם הסקרמנט.

אוגוסטינוס מוסיף ומדבר על החטא הקדמון: מאחר ואנו יורשים אותו מאדם וחווה באופן ביולוגי אי אפשר לחכות לטבילה ויש לבצע אותה מיד. על כן יש להטביל תינוקות במהרה. תוך מספר מאות, המנהג של טבילת תינוקות הופכת למרכזית ומקובלת בכנסיות המערב. כתוצאה מכך, מופרדת הטבילה מהסקרמנטים של אישוש ואוכריסטיה.. היה מקובל כי ישר לאחר הטבילה הנטבל היה משתתף בסעודת האדון. כעת רק לאחר מספר שנים (12, 13) הילד הינו בעל אישוש ומשתתף באוכריסטיה.

תוצאה נוספת של דבריו, היא מיסוד הוידוי הפרי והתקופתי. אחרי הטבילה, התינוק צובר חטאים ולכן עליו להתוודות בהמשך חייו. מנהג שהתפתח הוא מנהג הסנדקאות. הסנדק הוא אפוטרופוס רוחני עבור התינוק עד שזה יהיה אדם מבוגר.

אוכריסטיה

ידועה במספר שמות:

אוכריסטיה (eucharistia = ברכת הודיה)

התחברות (koinonia; communio)

סעודת האדון (“Lord’s Supper”)

וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם לֹא אֶשְׁתֶּה מֵעַתָּה מִפְּרִי הַגֶּפֶן הַזֶּה עַד הַיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אֹתוֹ עִמָּכֶם וְהוּא חָדָשׁ בְּמַלְכוּת אָבִי׃                                   (מתי כו, 29-26// מרקוס יד, 25-22; לוקס כב, 20-14)

וַיִּקַּח אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר זֶה גוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם זֹאת עֲשׂוֹּ לְזִכְרִי׃                                                                     (לוקס כב, 20-19)

כִּי־כֵן קִבַּלְתִּי אֲנִי מִן־הָאָדוֹן וּמָסַרְתִּי לָכֶם כִּי הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בַּלַּיְלָה אֲשֶׁר־נִמְסַר בּוֹ לָקַח אֶת־הַלָּחֶם׃ וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה גוּפִי הַנִּבְצָע בַּעַדְכֶם עֲשׂוֹּ־זֹאת לְזִכְרִי׃ וּכְמוֹ־כֵן אֶת־הַכּוֹס אַחַר הַסְּעוּדָה וַיֹּאמַר הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי עֲשׂוֹּ־זֹאת לְזִכְרִי בְּכָל־זְמַן שֶׁתִּשְׁתּוּ׃ כִּי בְּכָל־זְמַן שֶׁתֹּאכְלוּ אֶת־הַלֶּחֶם הַזֶּה וְתִשְׁתּוּ אֶת־הַכּוֹס הַזֹּאת הַזְכֵּר תַּזְכִּירוּ אֶת־מוֹת אֲדֹנֵינוּ עַד כִּי יָבוֹא׃         (הראשונה אל הקורינתיים יא, 26-23)

התחברות- על פי פאולוס

עַל כֵּן, חֲבִיבַי, תִּבְרְחוּ מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים. 15 כְּאֶל אֲנָשִׁים נְבוֹנִים אֲנִי מְדַבֵּר; שִׁפְטוּ אַתֶּם מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֵר: 16 כּוֹס הַבְּרָכָה שֶׁאָנוּ מְבָרְכִים עָלֶיהָ, הַאֵין הִיא הִתְחַבְּרוּת לְדַם הַמָּשִׁיחַ? הַלֶּחֶם שֶׁאָנוּ בּוֹצְעִים, הַאֵין הוּא הִתְחַבְּרוּת לְגוּף הַמָּשִׁיחַ? 17 מִשּׁוּם שֶׁהַלֶּחֶם אֶחָד, אֲנַחְנוּ הָרַבִּים גּוּף אֶחָד; שֶׁכֵּן כֻּלָּנוּ מִשְׁתַּתְּפִים בַּלֶּחֶם הָאֶחָד. 18 רְאוּ נָא אֶת עַם יִשְׂרָאֵל . הַאִם אֵין הָאוֹכְלִים מִן הַקָּרְבָּנוֹת שֻׁתָּפִים בַּמִּזְבֵּחַ? 19 וּבְכֵן מָה אֲנִי אוֹמֵר – שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בְּזִבְחֵי אֱלִילִים? שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בָּאֱלִיל? 20 לֹא! אֶלָּא מַה שֶּׁהַגּוֹיִם מַקְרִיבִים, לְשֵׁדִים הֵם מַקְרִיבִים וְלֹא לֵאלֹהִים; וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁתִּהְיוּ שֻׁתָּפִים לַשֵּׁדִים. 21 אֵינְכֶם יְכוֹלִים לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס הָאָדוֹן וּמִכּוֹס הַשֵּׁדִים; אֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשֻׁלְחַן הָאָדוֹן וּבְשֻׁלְחַן הַשֵּׁדִים.                                                                     (הראשונה אל הקורינתיים י, 14-21)