המעבר מיוונית לרומית

* אוגריוס מפונטוס: הוא התאורטיקם של הנזירות. מפתח את המונחים של אפאתיה = שחרור מכל התאוות והתשוקות של האדם. עוד מונח שפיתח הוא "מחשבות" = טרדות, דברים המובילים לחטאים.

סקרנות במערב:

המעבר מיוונית לרומית

הנזירות מתפשטת לאירופה, וחלק מהאנשים משמעותיים למעבר זה  (מאה 4, ראשית המאה ה-5) הם:

הירונימוס
(Jerome) [420-345]

רופימוס מאקווילאה
(Rufinus of Aquileia) [411-345]

יוחנן קאסיאנוס
(John Cassian) [430-360]

במאה ה-5 וה-6 מתווספים מרכזי נזירות חדשים באיטליה וצרפת.

הנזירות-הבנדיקטנים – הנזירות המערבית

תופעת הנזירות נולדה במזרח של העולם הנוצרי. הייתה במידה רבה תגובה לשינוי הגדול שעברה הנצרות בעקבות הפיכתה לדת מותרת. הצהרת מילאנו-313. כאשר הנצרות מגיעה למערב, הרעיונות אומנם דומים אך המציאות החברתית ובעיקר הפוליטית תרבותית במערב היא שונה לגמרי. על כן הנזירות מקבלת אופי שונה גם כן. במערב, לא הייתה קיימת נזירות מתבודדים במדבר. גם תופעת הלאורה (נזירות משולבת בין התבודדות לחיי קהילה) אינה קיימת במערב. נסייג ונאמר כי במאה ה-12 ינסו זרמים מסוימים לחכות זאת אולם הם עדיין נחשבים תופעה שולית. אם כן קיימת רק הנזירות השיתופית. זוהי קבוצת אנשים המחליטים להקדיש עצמם לאל. הם נודרים להקדיש עצמם אליו, אולם הדבר החזק בנזירות המערבית הוא הרצון להסתגר ולצור אי של תרבות, השכלה ושימור ידע שאינו נוגע בכלל העולם שמסביב. במערב הכאוס הוא טוטאלי והנזירות מבקשת להתרחק מכך ולהסתגר בתוך עצמה. הנזירות מגיעה למערב במהלך המאה ה-5. אנשים שונים מתחילים להקים מנזרים. ביניהם אוגוסטינוס מהיפו (354-430). לרוב, כאשר אדם מקים מנזר הוא כותב תקנון שעל פיו המנזר יתנהל.

בנדיקטוס מנורסיה (480-550), הוא נזיר איטלקי במאה ה-5, שעובר התגלות שלאחריה מבין כי הוא  צריך לפרוש מחיי העולם הזה. הוא אינו איש כנסייה. הנזירות בתחילתה הינה תופעה של חילוניים ולא אנשי כנסייה. בנדיקטוס מנסה להתבודד אולם מהר מאוד הולכת אחריו קבוצת אנשים והוא מחליט להקים מנזר. יחד עוברים למקום הנקרא מונה קסינו (Monte Cassino), שם הם מקימים מנזר עם תקנון. לבנדיקטוס יש חשיבות רבה, מאחר והתקנון שכתב הופך לדפוס הנזירות המקובל במערב בכל ימי הביניים המוקדמים.

הרגולה הבנדיקטינית:

התקנון שכותב בנדיקטוס מבוסס בחלקו על תקנון הנקרא "תקנון המורה" שאין יודעים מי כתב. ייחוד התקנון אינו בייחודיות שלו כי אם בפירוט הנרחב שלו. הוא כולל 73 פרקים + הקדמה, ועוסק באופן פרטני בכל פרט ופרט בחיי הנזירים במנזר. הדבר חריג בנוף הנוצרי שכן הנצרות אינה רגילה למצוות. הבסיס לחיי הנזירים מבחינת בנדיקטוס, הוא חלוקת היממה בין שתי פעילויות מרכזיות: תפילה ועבודה. קהילת הנזירים מתכנסת במשותף כשמונה פעמים ביממה ומתפללת יחד. כל היממה בנויה על פי החלוקה של שמונה התפילות.

במנזר בנדיקטיני, הנזירים עובדים, כאשר אינם עובדים הם מתפללים. הם מחויבים לדעת קרוא וכתוב (במאה ה-6 הדבר אינו מובן מאליו לאנשים חילוניים). על כן, בכל מנזר יהיה בית ספר וספריה. מי שמצטרף למנזר, איננו יודע קרוא וכתוב והמנזר מקנה לו יכולת זו. כל נזיר, מקבל רשימת קריאה שנתית על ידי אב המנזר שעליו לקרוא. המנזר חיי כקהילה. כל הנזירים שווים זה לזה, למעט שלושה יוצאים מן הכלל:

• אב המנזר,הנבחר במותו של אב המנזר הקודם. הנזירים בוחרים אותו מתוכם והוא מנהל את המנזר.
• מתלמדים-Novice. אלה הם המבקשים להתקבל למנזר אולם לא לקחו עליהם את נדרי הנזירות. יכולים לחיות במנזר כשנה עד לנדירת הנדרים במידה והקהילה והוא החליטו כי הוא אכן מתאים להיות נזיר.
• האחים החילוניים– בכל מנזר יש קבוצת אנשים שאינם נזירים, במעמד נמוך יותר. הם עובדים בעבודות השחורות של המנזר אולם אינם נחשבים לחלק מקהילת המנזר.

ישנם מנזרי גברים (באותו הזמן מתפתחים מנזרי נשים במזרח).

הנדרים:

• פרישות: הימנעות מקיום יחסי מין והימנעות מהקמת משפחה (בשלב זה אנשי כנסייה רגילים עדיין רשאים להתחתן ולהקים משפחות). כלומר יש כאן הקרבה טוטאלית של חיי משפחה.
• עוני: זהו הנדר המשמעותי ביותר. באופן עקרוני לנזיר אין כל רכוש (בגדיו שייכים למנזר), כלומר, הם נטולי כל רכוש. אולם, בנזירות הבנדיקטינית, העוני הוא אינדיבידואלי, אולם העוני אינו קולקטיבי-למנזר יש רכוש רב וממון. כאשר מתקבלים למנזר, יש לשלם למנזר ולכן למעשה הנזירות היא אופציה הפתוחה בפני בני המעמדות הגבוהים, גם בשל התשלום וכן מפני שהאנשים החופשיים היחידים הם בני האצולה (הכפריים הם צמיתים).

המנזרים הופכים לפיתרון חברתי כלכלי עבור בני האצולה. זהו מוצא מכובד. מי שאיננו יכול להיות אביר (בשל מוגבלות פיזית וכו'), המנזר הוא פתרון טוב עבורם. לכן אנו מוצאים כי פעמים רבות במשפחות האצולה הבנים השניים והשלישיים ילכו לעולם הכנסייתי או לעולם הנזירות. בקרב הנשים הדבק מובהק יותר. נשים שלא רוצות להתחתן ומעוניינות לרכוש השכלה, ילכו למנזר. אם מנזר הוא תפקיד בעל כוח רב. היא אחראית על ניהול הקרקעות והאיכרים העובדים אותם השייכים למנזר. זהו אחד התפקידים החשובים ביותר לנשים בימי הביניים (להוציא מלכה).

• צייתנות: מדובר בפרקטיקה על צייתנות לאב המנזר, אולם במובן הרוחני מדובר על וויתור על גאווה וכבוד. הרעיון כי יש להנמיך עצמינו.

שלושת נדרים אלה, מאפיינים את כל זרמי הנזירות באשר הם.

• יציבות-נדר ייחודי לבנדיקטינים: מרגע שנזיר הפך לנזיר וקיבל עליו את הנדרים, אסור לו לעזוב את המנזר (מבחינה פיזית), אלא אם כן הוא מקבל הוראה מפורשת מאב המנזר.