המחקרים של פוקו

עם הגעת הנאורות, הגיעה הכליאה הגדולה (כינוי שעורר זעם רב), מכיוון ששם נולדו מדעי האדם ואיתם הפסיכיאטריה, שהתחילה לאסוף את האנשים המשונים האלה, לקטלג, לתעד ולנתח אותם, להפוך אותם לאובייקטיבים של פרוצדורות רפואיות, והתנהגותם נקראה מחלה כאשר על הפסיכיאטריה לנרמל אותם, לרפא אותם, או להרחיק אותם מהחברה. בית החולים לחולי רוח הפך להיות בית כלא עבור כל מי שהפסיכיאטריה מורה לנו להוציא מהחברה. מה שמעניין הוא לא שהפסיכיאטריה עושה למשוגעים שהם פרי המצאתה, אלא מה קורה ליתר החברה בעקבות הגדרת הגבול למה נחשב נורמלי. הפסיכיאטריה לא רק מכוננת את האחר המשוגע, אלא גם, בו"ז את האני הנחשב נורמלי, היא ממשטרת את יתר החברה בעזרת הגבלות שמקורן במדע הרפואה. פוקו לא טוען שפסיכיאטרים השתלטו על העולם, לתחושתם הסובייקטיבית הם עושים טוב. יתרה מזו, הפסיכיאטרים לא פחות שבויים בשיח מכולנו. לפי פוקו, אמת היא אפקט של כוח, ידע הוא לא כוח,ידע מקנה כוח. כל פעם שאנחנו מדברים, אנחנו נתונים לפעולתו ובו זמנית משפכלים אותו, ובהתאם לעולם לא נצליח לצאת, כי גם מבקרי השיח הם חלק מהשיטה ומחזקים את כוחו בעצם השימוש במושגים הממושטרים. בספרוDiscipline and punishment מבקש פוקו לכנס את כל הידע על העידן המודרני. סיפור המהפכה הצרפתית אינו אלא מחזה תעתועים שמסופר כדי שלא נבחין במה שבאמת קרה- הריבונות הפוליטית,שהייתה פעם מגולמת בוכחותו הפיזית של המלך (כאשר למלך הייתה שליטה מוגבלת על הנתינים שלו בגלל הטכנולוגיה הדלה ולכן העינויים היו דרמטיזציה מטילת אימה של סמכותו של המלך, שנועדה לכסות על כך שאין למלך אמצעים לתפוס כל אדם שמדבר שררה עליו). לאחר שנערף ראשו של המלך, הסכמות עברה לאסיפה הלאומית, אבל הכוח הפוליטי עבר מהמלך למדע, שהיא שיטת מישטור הרבה יותר אפקטיבית, פרטנית ומדוייקת משום שהמדע נמצא בכל מקום ובשום מקום- אנחנו מפנימים את השיח במידה כזו שזה חודר לכל פינה. פוקו לא רוצה רק להתקיף את הדיסיפלינות הספציפיות שמוכרות לנו בלופים כאמת, הוא רוצה להגיד שהניסיון להגיד אמת הוא בלוף, אמת היא תוצר לוואי של כוח, והיא מייצרת אפקטים סדירים של כוח.

המחקרים של פוקו הם אודות מחקרים אחרים,הוא לא מייצר משהו מחקרי חדש, רק אנליזה. האמת היא תוצר של השיח שאנחנו מאמצים, לכן אין אפשרות להשוות בינה לבין משהו אחר שכן אין בכלל אפשרות לראות את העולם שלא דרך השיח. מקרה גלילאו כדוגמא מציג סיטואציה בה התחלפה פרדיגמה אחת באחרת, ועל פי הפוליטיקה החדשה אמת לא נקבעת באמצעות כתבי הקודש אלא באמצעות המדע, ולה יש דרכים אחרות לקביעת האמת, על כן גלילאו טעה בתקופה אחת וצדק באחרת. האמת היא פונקציה של השיח, מערכת המושגים שלנו קובעת איך נסתכל על העולם, ולכן היא קובעת מה ייחשב לנו כאמת. מה שאנחנו מתייחסים אליו כ"אמת" הוא למעשה כוח, כאשר יחסי הכוחות יקבעו מה יחשב בעינינו האמת. ההבנה הזו מביאה לכדי סתירה- אי אפשר לומר שאין אמת, כי ההנחה הזו אמיתית רק כשהיא שקרית. אם אמת היא אפקט של כוח, כתביו של פוקו גם הם בעלי מעמד של כוח- כוח התנגדות למצב שהוא הציג. לטענה זו פוקו ענה שכתביו לא מתיימרים לחשוף את האמת אלא רק להשפיע על הקורא לעורר אותו לבצע פעולות התנגדות. הפילוסופיה של הרצון הטהור- לא מתיימרת להגדיר האם משהו הוא אמת, אלא באיזו מידה הוא תורם לחיות של המאמין, מה מקדם את הגזע, את האומה, את היחיד. הצדק הוא הניצחון. חסידי פוקו התייחסו אליו כאל דמוקרט למרות שבפועל הוא היה רחוק מזה- הוא היה ניטשאני.

אדוארד סעיד- כתב את הספר "אוריינטליזם", מחקר שלא עוסק באוריינט (העולם הערבי בעיקר) או במזרח אלא במזרחנות. הטענה הכללית של סעיד, שלתוכה הוא משליך את כל ההוגים במערב היא שהמדע שעוסק במזרח איננו אלא אמצעי להצדיק את הקולניאליזם. המערב יצר מדע שיבנה את יחסי הכוחות כך שיצדיק את ההכפפה של המזרח למערב. המדע הזה מתאר את המזרחי כילדותי, פרימיטיבי, רגשן, ייצרי ובמובלע הוא מתאר את המערב כרציונלי, בוגר ואחראי. המערב מתואר באופן חיובי והמזרחי כהיפוכו ובכך אנחנו מכוננים את המזרח בתור ה"אחר". עצם העובדה שהמזרחי הופך לאובייקט של המדע המערבי יוצר לא רק הגדרה של המזרחי אלא גם של המערבי. לאורך השיח הפוסט מודרני השאלה היא לא מהי האמת, אלא מי רשאי לקבוע אותה ולאיזה צורך.את הנוסחה הזו אפשר להפעיל על כל הפוסט מודרנים למעט פוקו עצמו. אדוארד סעיד חוטא לעצמו בכך שהוא שולל שיח וביקורת לגיטימית על האחר, הוא מקיים שיח פנימי אודות המערב.

שתפו פוסט זה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים
צילום בר מצווה בשבת והשלכותיו

כל אירוע משפחתי או אישי ולמעשה כיום בכל הזדמנות אנו אוהבים להנציח כמובן כל אירוע והתרחשות, ולכן הצילום הופך למרכזי