הפולחן נקרא בכנסיות האורתודוכסיות הליטורגיה האלוהית ואילו בכנסיות המערביות הפולחן נקרא מיסה.
המיסה, מורכבת מ:
- הוידוי Introductory (Penitential) Rites
- מקראות Liturgy of the Word
- ההגשה Liturgy of the Eucharist
- תפילת ההודיה Eucharistic Prayer – במסגרתה מבקשים את הנוכחות של רוח הקודש.
- הוחדה (התחברות) Communion Rite –בשלב זה מתבצע הסקרמנט
- תפילות הסיום Concluding Rite
פולחן הקדושים
בנצרות הפרוטסטנטית פולחן הקדושים אינו רלוונטי. נוגע רק לאורתודוכסים ולקתולים. היום פולחן הקדושים משמש כמתן שמות לילדים קתולים. הקדוש יהווה מגן ודוגמא ויהיה הפטרון-השומר של הילד. פטרון הוא אדם הפורש על אדם חסותו. הקשר אינו קשר פורמאלי. הפטרון מגן עליו ודואג לשלומו. כהכרת תודה עליי לכבד אותו ולא לבייש אותו. בעולם הרומי הלא נוצרי, פטרונות הייתה קשר חשוב ובסיסי למבנה החברה. אנשים לקחו תחת חסותם אנשים אחרים, זכו לכבוד מעצם כך שהיו להם בני חסות. הקדושים מהווים חלק יומיומי מחייו של האורתודוכסי או הקתולי.
עידן המרטירים
מי שמתחיל את נושא הקדושים ונחשב לקדוש הראשון בנצרות הוא סטפנוס אשר נסקל באבנים בשל אמונתו.
מתוך "מעשי השליחים":
54כְּשָׁמְעָם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּעֲסוּ עַד עֹמֶק לִבָּם וְחָרְקוּ עָלָיו שִׁנֵּיהֶם; 55 וְהוּא מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּמַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה. רָאָה אֶת כְּבוֹד אֱלֹהִים וְאֶת יֵשׁוּעַ עוֹמֵד לִימִין הָאֱלֹהִים 56 וְאָמַר: "הִנְנִי רוֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם פְּתוּחִים וְאֶת בֶּן־הָאָדָם עוֹמֵד לִימִין הָאֱלֹהִים." 57 אַךְ הֵם צָעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, בְּאָטְמָם אֶת אָזְנֵיהֶם, וּכְאִישׁ אֶחָד הִסְתָּעֲרוּ עָלָיו, 58 הֲדָפוּהוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר וְסָקְלוּ אוֹתוֹ בַּאֲבָנִים. הָעֵדִים הִנִּיחוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם לְרַגְלֵי בָּחוּר אֶחָד, שָׁאוּל שְׁמוֹ, 59 וּסְטֵפָנוֹס נִסְקַל כְּשֶׁהוּא זוֹעֵק וְאוֹמֵר: "אֲדוֹנִי יֵשׁוּעַ, קַבֵּל אֶת רוּחִי!" 60 כְּמוֹ כֵן כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְצָעַק בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֲדֹנָי, אַל תִּפְקֹד עֲלֵיהֶם אֶת הַחֵטְא הַזֶּה!" אָמַר זֹאת וָמֵת.
התיאור של סקילתו מזכיר את סיפורו של ישוע על הצלב. הרעיון הזה נקרא imitation Christi-חיקוי המשיח. יש כאן עיצוב של מותו של סטפנוס כעיצוב מותו של ישוע. בעצם מותו הוא מחקה את ישוע. כמו כן יש לו קשר מיוחד עם השמיים. בנכונותו של סטפנוס למות למען אמונתו, הוא עד לאמונה. עד = martyr ביוונית. במותו אם כן, נחשב לפרוטו מרטיר-מי שיבשר את כל פעולות המרטירים.
משנת 64, מתחילה רדיפת הנוצרים באימפריה הרומית. בשנה זו שולט הקיסר נרון. נרון הוא קיסר שאינו יציב בנפשו. הוא כותב שירה וככל הנראה הוא מעוניין לכתוב שירה על רומא הבוערת באש. על כן הוא מצית שרפה ברומא. שני רבעים מהעיר נשרפים, אנשים רבים משלמים בחייהם וכשנרון מרגיש כי האשמה עלולה ליפול עליו, הוא מחפש שעיר לעזאזל שעליו יוכל לתפור את האשמה. הוא בוחר בנוצרים-קבוצה נבדלת ושנואה המסתובבות עליה שמועות רבות. אחת השמועות היא כי הם קניבלים (אוכלים את בשרו ודמו של מנהיגם), מדברים על גילויי עריות ובראש ובראשונה הם דת חדשה. באימפריה הרומית יש כבוד רב לשורשים ויחסים, ולכן היחס ליהודים הוא יחס טוב. דת חדשה באימפריה, שרוב המצטרפים אליה הם אנשי שוליים עירוניים אינה נתפסת בעין טובה. משנת 64 ועד שנת 313 הנצרות נרדפת באימפריה הרומית. הרדיפה אינה קבועה, כי אם מגיעה בגלים (בהתאם למגפות ומשברים הפוקדים את האימפריה). בדרך כלל לנוצרים ניתנת האופציה לחזור בהם מנצרותם ואמונתם אולם מי שלא מוכן לעשות זאת משלם על כך בחייו.
הנצרות יורדת למחתרת בתקופה זו והפולחן הנוצרי מתקיים או בבתים פרטיים או מקומות מסתור כמו הקטקומבות (מערות הקבורה הנמצאות מחוץ לעיר). הקהילות הנוצריות הן קהילות קטנות יחסית, משפחתיות מאוד באופיין (אנשים שהגיעו מהכפר לעיר והקהילה מהווה את משפחתם). הקהילות מאבדות חלק מחבריהן בשל הרדיפות. ב-250 השנים האלה, הקהילה הנוצרית מתייחסת אל המרטירים שלהן כמו אל קרובי משפחה. ברומא הפאגנית, היה יחס מיוחד אל אבות המשפחה המתים. הם נחשבו לפטרונים של המשפחה והיה צורך לכבדם. היו עולים לקברם מספר פעמים בשנה, במיוחד בחג ה-PArentalia שחל ב-13-21 בפברואר. על קבר המתים היו עורכים סעודה גדולה. גם ב-Natalis Dies, כלומר ביום ההולדת שלו. מאחר והקהילות הנוצריות הן לא באמת משפחה, הן לא ידעו מתי האנשים נולדו באמת ולכן ה-Natalis dies של המרטירים לא היה יום הולדתם כי אם יום מותם. ההסבר התאולוגי לכך הוא שבמותם הם עולים לשמיים ונולדים מחדש במלכות השמים. כך אם שני אנשים מתים יחד לרוב יתוארו כתאומים.
כמו אבות המשפחה האמיתיים, גם המרטירים מקבלים את הפונקציות האלה עבור הקהילה. כלומר, המרטירים של הקהילה הם פטרוניה, הם שומרים עליה. על בני הקהילה לכבד אותם ולרצות אותם. לכן הם הופכים לדמויות מאוד חשובות בקהילה, עדיין בהקשר המשפחתי.
עידן הבישופים
בשנת 313, הצהרת מילאנו מתירה את הפולחן הנוצרי. שינוי הסטאטוס של הנצרות הוא נקודת משבר ושינוי גדול מאוד בנצרות. יש שינוי בתפיסות עולם והסתכלות כללית שונה ביותר בהשוואה לקהילות הקטנות הראשוניות. האצולה שתהפוך לבישופים תופסת מקום של כבוד.
