עם מותו של הנביא החלו בעיות בנוגע למנהיגות המוסלמית, זאת משום שלטענת הסונים הנביא לא השאיר אחריו הוראות באשר ליורשו. מחמד לא החליט על יורש בגלל שאין הדבר של העברת "שלטון" הייתה מקובלת בתקופה ורצה להשאיר זאת בידי האומה. כמו כן לא רצו לייחס תכונות קדושות ונבואיות ליורשיו, שכן הם אינם נביאים בעצמם.
בתוך מספר שנים בודדות, המוסלמים השתלטו על אזורים נרחבים, מיושבים ומשגשגים (בחקלאות, גבייה מסודרת של מיסים וכ'ו), והאימפריה האסלאמית החלה להתמסד.
בעיני הסונים יש המון נוסטלגיה בתקופה זו, המוסלמים פעלו לפי מניעים טהורים ולאחר מכן העניינים הלכו והסתבכו. לעומת זאת, השיעים חלקו עליהם באמרם כי שררה שחיתות, עושק, והיו צריכים למנות את עלי ליורשו של מחמד מלכתחילה, זאת בשל ייחוסו ושיוכו של עלי למחמד, הרי שזה היה בן דודו של הנביא ובעלה של בתו פאטמה.
أَلْخُلَفَاءُ الْرَاشِدُونَ – הח'ליפים הראשונים ("ההולכים בדרך הישר"):
- אבו בכר 634-632
- עמר 644-634
- עת'מאן 656-644
- עלי 661-656
ח'ליפות – خِلَافَةٌ
- ביעה بيعة – שבועת נאמנות לשליט חדש. אבו עבידה בן אלג'ראח, עמר ואבו בכר, מהמהאג'רון מחליטים ליישר קו עם האנצאר שאבו בכר יהיה הח'ליף הראשון. מנגנון זה לא היה כל כך מסודר באותה תקופה.
- שוּרַא شورى
- ח'ליפת רסול אללה خليفة رسول الله
- ח'ליפת אללה خليفة الله
הסכסוך על מינוי יורשו של הנביא נע בעיקר בין המהאג'רון לאנצאר, דוגמה לכך היא ת'קיפה בנו סידה.
הח'ליפה הוא ממלא מקומו של הנביא לתקופה מסוימת, ואינו מתיימר להיות הנביא עצמו. שהמהאג'רון שהיו מקורבים מאוד למחמד החליטו שאבו בכר יהיה הח'ליפה של מחמד, ולאנצאר לא נותרה ברירה אלא לקבל את החלטה זו. ועדת השורא נשבעים נאמנות לאבו בכר.
מלחמות הרדה (الردة)
התנערותם של השבטים שחיו בחצי האי נגד המנהיגות המוסלמית לאחר מותו של מחמד, תחת הטענה שנאמנותם לאסלאם פסקה עם מותו של מחמד.
אבו בכר הצליח להשתלט על התמרדותם של השבטים האלה ולחסל את ההתנגדות מצידם. הוא שלח מצביאים שיעשו זאת עבורו, ולמעשה יכריחו את השבטים לקבל עליהם את האסלאם. סיבה נוספת לכך היא השאיפה לחסל את נביאי השקר.
המצביאים:
- חַ'אלִד בן אלוַלִיד
- עַמְרוּ בן אלעַאץ
- סַעְד בן אבי וַקַאץ
- אבו עֻבַּיְדַה בן אלגַ'רַאח
"הפרדיגמה השבטית" – ההצלחה של מלחמות הרדה הובילה לכיבושים ודחפה אותם מחוץ לחצי האי ערב. האסלאם דוגל כי אסור על המקבלים אותו להילחם אחד בשני, ואותם שבטים שלא יכלו להילחם אלה באלה מסבירה את היציאה המהירה לכיבושים מחוץ לחצי האי ערב, וזאת ע"י תיעול האנרגיה השבטית.
אירועים עיקריים בכיבושים הראשונים
המעורבים בכיבושים אלה לא היו אנשים תמימים מבחינת ניסיון צבאי, חלקם בדווים.
- כללי: אבו בכר שיגר את ח'אלד בן וליד עם כוח קטן לעיראק ו"גדודים" לא"י, לאזורים שונים.
- סוריה
633-4 אג'נאדין – "בין רמלה לבית גוברין". קרב זה הביא להצלחה מוסלמית ולפתיחה של איזור דרום סוריה.
635 כיבוש דמשק
636 ירמוכ – מזרחה מהכינרת, הביזנטיים שיגרו כוחות רבים אך הערבים המוסלמים הצליחו לנצח אותם, דבר שפתח בפניהם של הערבים את הפרוזדור הסורי – ימי, גבול סוריה – תורכיה.
640 קיסריה נכבשה עם "700,000 שבויים ביזנטיים"
- אלעראק
633 קרב הגשר – קרוב לחירה. המוסלמים הובסו, אך זה לא עצר בעדם.
637 קרב קדסיה. המוסלמים ניצחו. דרום עראק נכבשה, בעקבות זה הערבים יכלו להצפין לאיזור עראק – אלג'זירה, ולאחר מכן להיכנס לאיראן.
- מצרים
639 פלישה בפיקודו של עמרו בן אלעאץ. לא ברור אם היה זה לפי פקודת הח'ליף, הצליח לכבוש עם כוח לא גדול במיוחד מקומות עיקריים במצרים (כגון אלכסנדריה).
על פי רוב, האוכלוסייה המקומית עמדה בצד, ולא התערבו בקרבות.
ארגון המדינה ע"י עמר
בתקופת שליטתו של עמר המדינה האסלאמית הייתה צריכה להתמודד עם אתגרים חדשים, והוא נתפס כדמות הקשה, הבונה והמייסדת. הוא פיקד על הכיבושים ביד רמה, וארגן את "המנהל" הראשון במדינה האסלאמית.
- אַגְ'נַאד (גֻ'נְד) – בסוריה הערבים נשארו מבודדים מהאוכלוסייה המקומית, מסודרים בפרובינציות צבאיות אלה, וישבו ליד ערים מרכזיות.
- אַמְצַאר (מצר) – במצרים ובעראק בנו מחנות שהפכו להיות ערים לכל דבר. בעיראק – כופה ובצרה, במצרים – פסטאט. הרעיון היה לבודד את הערבים מהאוכלוסייה המקומית, ייתכן כדי לא להפריע למקומיים, לשמור על הערבים, ומסיבות שונות.
- דִיוַאן (מפרסית): תשלום משכורות. שמו של המנהל בתחילת דרכו. דאגו שם לגביית המיסים מהאוכלוסייה הנכבשת, חלוקת קצבאות.
