החידוש של הסוריאליזם לעומת הדאדאיזם היה רב חשיבות: הדאדאיזם ניסה להרוס לחלוטין את העקרונות המקובלים של האמנות כמו גם לשנות את קליטת העולם ע"י הצופים בו. הסוריאליזם, לעומת זאת ניסה לחשוף את מסתרי התת מודע בתוך שבירת השליטה הרציונאלית של התחושות האנושיות.
מחזאים: סוריאליזם בתיאטרון התפתח בעיקר בפריס בין מלחמה"ע. במחזות של אפולינר, קוקטו, ויטראק ואחרים. קוקטו- החידוש בגדול שלו- נסיונו למצוא את "הפיוט בתיאטרון" בתחום מבנה המחזה, התפאורה הבימתית החזותית והתחבולות התיאטרוניות, ולא בתחום המילולי של הלשון הדרמית (כפי שהיה מקובל בדרמה הרומנטית והסימבוליסטית). המחזה שלו "הזוג הנשוי ממגדל אייפל"- שילוב מקורי של המצאה תיאטרונית צבעונית וביקורת חברתית קלילה. משתמש בפעלולים תיאטרונים המנתקים בצורה קומית בין השחקן לבין הדמות אותה הוא מציג ומרמזים לשיטת ה"ניכור" של ברכט ווילדר בעתיד. מפתיעה הקרבה למחזות הראשונים דמויי האקס' של ברכט ובמיוחד הדמיון ל"נישואי הזעיר-בורגני" הן במסגרת הסטירית של תיאור מסיבות הנישואין והן בהברקות הבימתיות המקוריות.
קוקטו הוא המחזאי הסוריאליסטי הבולט ביותר המנסה להתקדם אל המופשט באמנות ולעצב את מחזותיו ע"פ עקרונות המופשט. הוא מבטא בנסיונותיו התיאטרונים את הרצון ההולך ומתגבש בעקבות הסוריאליזם לתיאטרוניות צרופה לשמה, השואבת את כוחה מהתפיסה של "אומנות לשם אומנות" ומתנגדת לתפיסת התיאטרון כבסיס ליצירת אשליה של מציאות. כפי שהוא אומר בהקמה למחזה: " ניסיתי לצייר בצורה אמיתית יותר מן המציאות עצמה". הוא אומר ש"הפיוט בתיאטרון" מקדם את העלילה הדרמטית ע"י העמדת אימז'ים שונים לחלוטין זה לעומת זה וערבוב בין מופשט למוחשי, חלומי ומציאותי – האופיניים לטכניקה הסוריאליסטית.
מחזותיו הנודעים- "אורפיאוס" ו"מכונת התופת"- גרסה מודרנית פרוידיאנית מאוד לסיפור של אדיפוס המלך. המיתי והמודרני משתלבים זב"ז ומשתקפים בצורה אירונית האחד דרך בבואתו של השני. ב"מכונת התופת" רואים השפעה מסוימת של עלילת ה"מחזה העשוי היטב" ובמחזה מאוחר ויתר "הורים איומים" רואים השפעה של הריאליזם הפסיכולוגי. המעבר המהופך של קוקטו מאוונגרד סוריאליסטי (או אקס') אל ריאליזם פסיכולוגי (או חברתי) מתאים למסלול התפתחותם של המחזאים המרכזיים במאה ה20-ברכט וא'וניל. יותר מזה, האוונגרד בתיאטרון שמגיע לשיאו בשנות ה20 הולך ונחלש בשנות ה30, בעוד שלאחר מלחמה"ע ה2 מתחזקות מגמות של דרמה פסיכולוגית, חברתית ופוליטית.
רוז'ה ויטראק- החשוב במחזאים הסוריאליסטים. במחזותיו משתקף המסלול האופייני לתיאטרון המאה ה20: מאוונגרד סוריאליסטי לכיוון חברתי ופוליטי. במחזותיו "ויקטור, או שלטון הילדים" ו"מסתרי האהבה" הוא בודק את עקרונות המשפחה ותולדותיה בתוך שילוב יסודות פיוטיים וסטיריים ועימות בין חלקיקי מציאות ודמיון לפי הטכניקה הסור' האופיינית. גדולתו של ויטראק היא באימוץ המתכונת של ה"מחזה העשוי היטב" בתוך הפיכתו באמצעות השימוש ביסודות פרסאים ופנטסטיים לתבנית המתאימה להפליא למחזה הסוריאליסטי. נקודת התצפית הילדותית ב"ויקטור" מושפעת מזו של ז'ארי ב"המלך אובו", אך במחזהו של ויטראק ניכרת קרבה רבה יותר לקומדיה הטרקלינית. הסיום הפרודי סטי המחקה בצורה נלעגת מלודרמה מוגזמת או פארסה טרקלינית פראית, הוא סיום אבסורדי, המקדים את יונסקו ושאר מחזאי האבסורד בשילוב הסוריאליסטי של מציאות ודמיון. הטכניקה הסוריאליסטית של ויטראק משלבת חלקיקי עלילה, המוצבים זה לעומת זה כאשר הקישור בין פיסות הטקסט הדרמטי מחבר בצורה מפתיעה ואבסורדית יסודות מנוגדים לחלוטין כמו מציאות קטנונית לעומת חלום גרוטסקי, ילדותיות לעומת בגרות, והיומיומי לעומת הפנטסטי.
רוז'ה ויטראק ואנטונין ארטו הקימו יחד תיאטרון מקצועי ומסרי ע"ש מבשר הסוריאליזם: "תיאטרון אלפרד ז'ארי". ארטו- שהיה משורר, שחקן ובימאי, השפיע בצורה מכרעת של התיאטרון האוונגרדי של המאה ה20 ובעקבות תפיסת עולמו התיאטרוני וחזונו הבימתי היריהו נחשב ע"י מבקרים רבים לאחד מחשובי ההגות והעשיה התיאטרונית בתקופתנו. כיום אין ספק שהוא הקדים את תקופתו והכשיר את הקרקע ל"תיאטרון האכזריות" של מחזאי האבסורד כז'נה וכיונסקו. ארו מופי כחולית חיבור חיונית ומשמעותית ביותר בין הסוריאליזם בתיאטרון בשנות ה20 לבין תיאטרון האבסורד שלאחר מלחמה"ע ה2.
נקודת המוצא של ארטו קיימת במרכזיותו ובלעדיותו של התיאטרון, שאין לו קשר חיוני לשום דבר שאינו חלק מ הביטוי והצמיחה של עצמו. מתוך גישה זו מסולקת הדרמה המילולית בעצם טיבה הצדה כדי להופיע מאוחר יותר כהכרח מעשי, אך בצורה מוגבלת יותר. הדרמה קיימת כתבנית אידיאלית, המוכנה להצגה תיאטרונית כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בטקסט. אולם ארטו רוצה "לחסל את המילים", כאשר במקום המילים יבואו תנועות, קולות, אורות, תלבושות – כל המרכיבים החיוניים של "התיאטרון הטוטאלי". המחזה נועד להיות אצל ארטו כנקודת מוצא ולא כמטרת ההצגה. (לכן הוא מתנגד לשפע המילולי במחזות שייקספיר). לדעתו כדי שהתיאטרון יהיה מסוגל להעביר לקהל הצופים את הייסורים ואת ההתעלות האנושית, עליו להיות "תיאטרון של אכזריות". מבחינה זו מופיע התיאטרון כאמצעי תרפויטי, אשר באמצעות תחבולות של הלם פסיכולוגי נועד לוודא את קהל צופיו לפשעיו הכמוסים כמו גם לתוקפנותו ולתחושות האשמה שלו. ארטו שאף להכניס מהפכה לתיאטרון המעודן של ריאליזם פסיכולוגי ולהפוך כל אירוע תיאטרוני לאימפרוביזציה מסעירה.
