יהיה אנכרוניסטי לחשוב שהנאורות הייתה חילונית, שכן היא לא עמדה בניגוד לדת. מהנאורות צמחה גישה דתית חדשה שרבים מהוגי הנאורות היו שותפים לה – דאיזם, דת טבעית, שגורסת שהאלוהות מתבטאת באמצעות הבריאה בלבד שהיא מושלמת. אם אלוהים הוא כל יכול וכל יודע, הוא ברא את העולם לפי חוקי טבעשהתבונה יכולה לתפוס, על כן ילדותי לחשוב שאלוהים עושה ניסים (שמפרים את החוקים שהוא יצר) או שיש לו יחסים אישיים עם אנשים פרטיים.
דארווין לעומת זאת, מייצג מהפכה אחרת לגמרי שמתקיים סכסוך עד היום בין גישתו לבין הדתות. בניגוד לדאיזם, דארווין היה הראשון שטען שהכל מקרי ומבוסס על מי הכי מותאם לשרוד באותו שלב, ולא חלק מתוכנית על (טלאולוגיה). דארווין מציין שתי סיבות לשינוי- השתנות הסביבה, או מוטציות גנטיות, כאשר מי שישרוד יהיה זה שהמוטציה הגנטית המקרית שלו הכי מתאימה לסביבה המקרית שבה הוא נמצא. התכונה המטיבית ביותר הופכת דומיננטית שכן בעלי התכונה הזו שגשגו, עד שהיא מפסיקה להיות רלוונטית ומפנה מקום לעלייתה של תכונה אחרת. דארווין מצייר תמונת מצב מאוד עגומה ומפחידה- העולם כולו שרירותי ואדיש ומחר המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה יכולה להעילם בלי זכר.
להרברט ספסנר, פילסוף בעל השפעה אדירה, שהציע תורת אבולוציה טלאולוגיה שנדמה היה שמסבירה הכל- מעולם החי, דרך הכלכלה והרפואה ועד יחסים בין לאומיים. לטענתו כל הדברים בעולם התחילו כחד תאים, כאשר האבולוציה היא תהליך של הפיכה לצברים גדולים יותר כשכל תא מקבל התמחות ספציפית, שעושה אותם שונים זה מזה ויוצרים תלות הדדית ביניהם. הדבר הזה נכון לא רק על עולם הטבע אלא גם על העולם החברתי- בעבר כל אדם ידע למלא את כל הפונקציות הנדרשות כדי לשרוד בצורה בסיסית. כשאנשים התחילו להתאגד בצורת משפחות אפשר היה להתחיל לחלק אחריות ולהתחמות וכך גם ברמת השבט. ככל שהחברה האנושית גדלה, מידת ההתמחות של חבריה גדלה, עד שאנחנו מגיעים לחברה המודרנית בה אף אחד לא יכול להתסדר לבד, כמו תאי הגוף. תהליך ההתמחות היא העוצמה הגדלה של האנושות.
הדרוויניסטים החברתיים ביקשו להפוך את הדיסקריפטיבי לנורמטיבי, הם העלו את התיאור של דארווין את העולם הביולגי לכדי נורמה, כלי מידה לשפוט בו את העולם החברתי. A drunk lying in the gutter is exactly where he is supposed to be. למי שלא מותאם לחיים בחברה במודרנית (לרוב מגיעה עם גישה קפיטליסטית נטולה התערבות בכלל) לא מגיע לקחת חלק בה, להיות מספיק מועיל לחברה- ראוי לו שיכחד. הדארוויניזם החברתי מניח שהתחרות היא הוגנת ושהמיון מבוסס על כישרון. החמלה הופכת לחטא, אם לא הצלחת לא מגיע לך לשרוד, אכזריות כתכונה קריטית להישרדות אישית ולהישרדות של החברה.
אוליבר וונדל הולמס ג'וניור-
נולד לאליטה של בוסטון במחצית הראשונה של המאה ה-19. אביו היה רופא, מחבר חמשירים, סטיריקן וממציאי החיסון. למד משפטים בהארוורד אבל היה אבולישוניסט- מיעוט קטן מאוד גם בצפון ארה"ב (המאבק לא היה אודות העבדות אלא האם העבדות תתרחב למערב יחד עם ההתיישבויות החדשות). ארה"ב האמינה שהיתרון שלה על פני אירופה הוא שיש אינסוף אדמה, שמאפשר מוביליות. הווכיוח אודות העבדות היה מבוסס על העובדה שהעבדים מונעים את אותה מוביליות החברתית בכך שהם מציעים עבודה זולה יותר שתופסת עבודות שאנשים חרוצים והוגנים היו יכולים לעבוד בהן ומהן להתקדם. ארבע השנים בהן הוא השתתף במלחמה במהלכן הוא ראה כל כך הרבה מוות, הרס והרג (בכללן שלוש פציעות שלו) הביאו אותו למסקנה שהצדק מושלט על החרב, ואין דרך אחרת לשפוט בין ערכים למעט הלהט בו מגנים עליהם. לימים הוא הפך לנשיא ביהמ"ש העליון בארה"ב, שהתבטא בחריפות נגד מושג הזכויות הטבעיות בחוקה, אבל הוא לא קיבל את החוקה בגלל שמה שכתוב בה נכון, או מוסרי יותר, אלא בגלל שאנשים היו מוכנים להילחם ולהיהרג על עקרונותיה. החוק הוא לא שיקוף של צדק, אלא של נכונותם של אנשים לאכוף אותו ולכן המצפון ודעותיו של הולמס לא קשורים לחוקים שהוא אישר. בזמן שלמד בהרווארד יצא מוצא המינים של דארוויןן, מה שרק חיזק את ההבנה שלו ש"החזק שורד"- רק מי שמוכן למות על הערכים שלו מגיע לו שהם יחיו אחריו.
