גישתו האנטי ריאליסטית של ארטו

גישתו האנטי ריאליסטית של ארטו נבעה מתחושתו העמוקה, שהדרמה אינה יכולה לעצב מחדש את המציאות בתיאטרון. על כן רק באמצעות חשיפת המציאות הפנימית של התיאטרון יכולה הדרמה בצורה פרדוקסלית, לתאר את החיים הממשיים שמחוץ לתיאטרון. כדי להשיג את מטרותיו התיאטרוניות דגל ארטו בהפיכת הבמה למסגרת של 4 קירות,  כאשר הקהל יושב במרכז, והפעולה הבימתית "זורמת" מסביבו באמצעות אפקטים קוליים וחזותיים בתוך שימוש במוסיקה ובריקוד.

ארטו הביא את הסוריאליזם בתיאטרון עד קצה גבול יכולתו האומנותית. אולם חשיבותו הרבה בתיאטרון המאה ה20 אינה נובעת מהיותו אחרון הסוריאליסטים, אלא מהיותו מבשר תיאטרון האבסורד והתיאטרון האנטי-ריאליסטי אחר מלחמה"ע ה2. רעיונותיו התיאטרוניים של ארטו השפיעו על מספר רב של במאים מארצות שונות, וחלקם אימנו להקות שחקנים בשיטות חדשניות ומהפכניות של ביצוע מקורי ומרשים. הסוריאליזם, שהסתבך ונחסם בתוך מערכת המצאותיו התיאטרוניות החדשות, הפך- ביחד עם האקספרסיוניזם – לגורם בעל חשיבות רבה, המעורר ומפרה בצורה מקורית את התיאטרון בן זמננו.

 

Modern Drama in theory and Practice/ Styan, J.L

פרק 1:     The naturalistic revolt

ההתקוממות של הנטורליסטי

 

אדוארד גורדון קרייג טוען כי הישן מפנה מקום לחדש, שבבוא הזמן גם הופך ישן. כל דור מרגיש שהתיאטרון שלו צריך להיות יותר אמיתי מאשר קודמו. לכן הריאליזם צריך להתפתח על ידי תמונת האמת שהקהל מקבל ולא דרך שינוי הסגנון של המחזה או ההופעה.

איבסן, צ'כוב, סטרינדברג ושו בשנותיו המקודמות, חשבו על עצמם כריאליסטיים  הן מבחינת הסגנון והן מבחינת תוכן המחזה. אבל אפשר לראות כי מה שהשחקנים שלהם השיגו על הבמה הוא רק קונבנציה נוספת.

למרות שהתנועה הריאליסטית הייתה קצרת טווח, רק 30 שנים (מאיבסן ועד שו), ההשפעה שלה הייתה רבת עוצמה, וזאת למרות כל השינויים שחלו במחזות.

הדרמה המודרנית החלה עקב המהפכה המדעית בתחום הסוציולוגיה. שמות חשובים באותה תקופה אשר שיקפו את המהפכה:

אוגוסט קומט, והשקפתו הסוציאלית. צ'רלס דרווין, ביולוג, פיתח את התיאוריה של הברירה הטבעית. היפולית טיין, היסטוריון ספרותי, קלאוד ברנרד, פיזיקאי וקרל מרקס, שאיפה לאחדות אקונומית.

המחזה החדש בא לערער את מעמדה של הדמות הרומנטית בדרמה הפופולארית. המאה ה19 החלה עם עליית התנועה הרומנטית, שהשפיעה על כל תחומי האומנות  מבחינת האידיאליזם הקיצוני, ספונטאניות התחושה, והדמיון החזותי שהאמינה בו. בתיאטרון התנועה בעיקר זוהתה עם חופש הרוח והתנגדות לערכים ממסדיים ופוליטיים. התנועה במהרה התפשטה בכל רחבי אירופה ומילאה את מקומה של הטרגדיה הקלאסית.

ויקטור הוגו לעג לחוקים של הדרמה הניאוקלאסית, ואמר כי החוקים היחידים שצריכים להיות על הבמה הם אלו הקשורים בטבעיות, זאת אומרת הבמה צריכה להיות חופשייה מזמן ומקום, ולאפשר לנשגב ולגרוטסקי, לטרגדיה ולקומדיה להתאחד (כמו אצל שייקספיר). הוא יישם את החוקים האלה על המחזה שלו הרנני, שנחשב לאחד המחזות החשובים במאה ה19, וגרם למהומה רבה, הוגו נחל הצלחה, למרות שהמחזה שלו היה רחוק מאוד מלהציג חיים אמיתיים, הוא פתח את הפרצה עבור ריאליזם מודרני.

ברמה הכי וולגרית התיאטרון הרומנטי יצר דרמה סנסציוניות, שהפיקה רגשות עזים ורגישות מוסרית. בבריטניה ואמריקה, גילתה המלודרמה נוסחא להצלחה, בה הדמויות הראשיות נרדפות על ידי נבל, או נפלו קורבן לחוסר צדק חברתי. כאשר יש שימוש באמצעים הגורמים לקהל להזדהות עם אותה דמות בעת סבלה. בסוף, אשר ידוע לקהל מראש, ההשגחה העליונה מתערבת והיושר מנצח. הדמות הטובה והישרה תזכה לתגמול בעבור הסבל שעברה. באותה תקופה נוצרים שחקנים של שחור ולבן, כאשר סטריאוטיפיות האופי המוסרי שלהם מלווה אותם ממחזה למחזה. הבמה, התפאורה ואפילו האיפור, הציגו במדויק את המצב של הדמויות. בסופו של דבר הדרמה הייתה בעיקרה, נוסחתית רומנטית, נדושה, משעשעת ולא מציאותית.

את הדרמה הרומנטית בפריז הובילו, יוג'ין סקריב, ויורשו ויקטוריאן סארדו.  אשר המשיכו את דרכה של הנוסחא, עם מעט חדשנות, הם הכילו את הסיפור על מנת שיתאים לכלל האינטרסים של הקהל. הפורמולה של סקריב נקראה "המחזה העשוי היטב", המושג הפך להיות שם דבר למחזות מכאניים, העלילה הייתה יעילה, ומטרתה הייתה למכור הרבה כרטיסים. הפוקוס של המחזה תמיד היה על הדמות הראשית, הגיבור, אשר עורר  הזדהות מצד הקהל.  האירועים תמיד נסבו על אירוניה, מקריות, מסמכים שלא הונחו במקומם וכו', יש סוד שמלווה את כל העלילה'. המחזה הולך ומסתבך, נבנה מתח, וכאשר נראה שהגיבור עומד לאבד הכול, לפתע הנבל נוחל כישלון והגיבור מנצח. בסופו של דבר כל המחזות העשויים היטב נראים אותו דבר.

המחזה העשוי היטב של אמיל אוגייר ודיומא "פילס", הוסיף ממד חדש לדרמה, המוסריות, העלה בעיה סוציאלית, ושילב יותר רקע סוציאלי של הדמויות.

ההתקוממות הריאליסטית, הייתה לא נוחה להרבה אנשים בהתחלה, היא התנגדה נחרצות לסיטואציות הרומנטיות ולאפיון הדמויות שלהן. היא ניסתה להביא לבמה את החיים השגרתיים כפי שהיו במאה ה19, זאת אומרת בני מעמד הביניים, הרס, כמו שהרבה פעמים מתקיים במציאות, הרצון היה להפתיע את הקהל. הייתה הימנעות מפואטיקה והקצנה של רגשות. הכול היה על מנת להראות את הדרך הייחודית והשפה הפשוטה כפי שהיא בחיים האמיתיים. בנוסף הייתה סלקטיביות של בחירת החומר עבור המחזות.

נטורליסטיות, הוא מושג יותר ספציפי, הוא מציג זווית מסוימת של מציאות. התנועה הנטורליסטית ניסתה להראות כי  יש כוחות גדולים יותר מהאדם אשר שולטים בחייו, כאלו שהוא אפילו אינו מודע להם, כאמור מדובר בתורשה וסביבה. הנטורליסט יציג את הדמויות שלו על פי מעמד, קבוצת גיל, מין ומצב אקונומי, ויבחן  את ההתנהגות האינסטינקטיבית שקיימת בכל גבר ואישה, תוך כדי איבוד הזהות העצמית. כאשר מתקיים פרדוקוס, משום שהנטורליסט מעוניין ללמד את הקהל שלו לקח חברתי, אך כותבים רבים איבדו את האובייקטיביות המדעית שלהם והסתמכו על דעה קדומה.

שתפו פוסט זה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
ליצירת קשר מוזמנים להשאיר פרטים
צילום בר מצווה בשבת והשלכותיו

כל אירוע משפחתי או אישי ולמעשה כיום בכל הזדמנות אנו אוהבים להנציח כמובן כל אירוע והתרחשות, ולכן הצילום הופך למרכזי