בלסקו – ניסה לפתח את העיצוב הריאליסטי מהוקצע ולהשיג דייקנות צילומית, באמצעות טכניקות מקצועיות משוכללות שמשכו את הקהל. לדעתו הבמאי לא חייב לקבל את הוראותיו המדוייקות של המחזאי. הוא הפך להיות הבמאי האוטוקרטי הראשון. שילב תיאטרון רציני (השפעה של אנטואן וסטניסלבסקי) עם בידור. מאמין בתפאורה ריאליסטית ותאורה צבעונית שיוצרת אווירה מתאימה והזדהות של הצופים. התאורה משקפת את הדרמה. הפרדוקס התקשורתי באירופה: הקהל הוא נמען התיאטרון אך לא מבין שהוא מכוון כנגדו. בלסקו מנסה למנוע את הפרדוקס הזה ע"י התפאורה והתאורה המדהימות ביופיין- אמצעי בימה מרככים את המסר החברתי הביקורתי ומרדדים את הדמויות כדי ליצור הזדהות רגשית של הצופים עם הדמויות והעלילות המעובדות.
הדמה והתיאטרון האמריקאיים מתנערים לחיי אומנות חדשים! לדוגמא: תיאטרון פרובינציאון (המשך של "התיאטרון החופשי")- קשור ליוג'ין אוניל. חשבו שהנטורליזם הצילומי הפשטני לא מתאים יותר לתקופתם ולא מאפשר חשיפה של המציאות האנושית המוסווית במערבולת השינויים המהפכניים בזמנם: ייסוד תיאטרון חדשני שימלא את פער התרבות בין אירופה לארה"ב ויתן מסגרת לפעילות פוליטית וחברתית.
קוק– הקשר הישיר בין האמן והחברה אינו מתבטא באמצעות עיצוב פשטני של דמויות ואירועים על רקע של סביבה מוחשית ויחסי גומלין חברתיים, אלא בעיצוב האמנות עצמה ככוח מאחד המשקף את מהות החברה. בהשפעת התיאטרון היווני-קלאסי מדגיש את הקשר בין האמנויות השונות. (צפה ניסויים אוונרדים) השפיע עליו: מיזוג בין ריאליזם אוונגרדים של אוניל ותפיסה תיאטרונית המשקפת את המציאות המודרנית רבת הפנים בצורה מורכבת.
ה"תיאטר גילד" התחיל בשיטת המנויים ע"מ שיובטח לו קבל להצגותיו הנסיוניות. איפשר עליית מחזאים ריאליסטיים שיכולו לשקף במחזותיהם את המציאות האמריקאית בין מלחמה"ע בנאמנות.
ה. השפעת שאו על מחזות אמריקאים: 1) הצלחת הקומדיה האמריקאית בשנות ה20. 2) עליית המחזאות הסטירית-חברתית 3) יצירת ריאליזם תיאטרוני בעל אופי פוליטי וחברתי בוטה.
המחזאות הקומית פתחה מסלול דרמטי שהפך להיות אהוב מאוד על הקהל האמריקאי והתפתח למחזמר בן זמננו. כנ"ל גם התפאורות. דוגמא לעיצוב תפאורה נטורליסטית במחזה "סצנת הרחוב" של אלמר רייס. המטרה: שיקוף מציאות בצורה פנורמית וכוללת יותר מאשר בעבר.
דוגמא לעיצוב תפאורה נטורליסטית משקפת את השגי הריאליזם "סצנת רחוב" של אלמר רייס. בתפאורה- "סלאמס"- מבטא את הנושא החברתי: חיי המעמד הבינוני-הנמוך הנותר במלכוד סביבתי באחד מרובעי המגורים העלובים בניו-יורק. קולג' עלילתי מגוון, משתקף בתפאורה – יכולת של התיאטרון הריאליסטי החדש "לצלם" את המציאות ולבקר אותה בו בזמן. רייס מביע נוסטלגיה ורצון לחזור לעקרונות הכרזת העצמאות. עקרונותיו הם רקע לביקורתו הסטירית. אלמר רייס ממשיך את תפיסת העולם של שאו, מתמרד נגד תהליך הרדוקציה האנושית הנגרמת כתוצאה מהשלטת המטריאליזם על כל רובדי הרקמה החברתית האמריקאית. אולם ההשפעה התיאטרונית הבולטת ביותר על רייס קשורה במחזאותיו של צ'כוב. רייס האמין ביכולתו של הריאליזם הסלקטיבי במחזות של צ'כוב לשקף את המציאות לא בצורה "צילומית" אלא בקטעי הדיאלוג המפוררים, מאשר בהצטברותם ההדרגתית פותחים צוהר לעולמם הפנימי של הנפשות הפועלות.
"סצנת רחוב" לא התקבל בחיוב אצל הנהלות התיאטרונים, רייס הפיק אותו לבד וזכה להצלחה.. השפיע על יצירת תפאורות סביבתיות מובהקות לתיאטרון ריאליסטי. מראה על אותנטיות ולוקליות- מקדם עלילה ריאליסטית. מאפשר ביקורת חברתית.
קליפורד אודטס- קידם את מסורת התיאטרון הריאליסטי החברתי בתוך שילוב סגנונות המאפיין את הדרמה האמריקאית. נוצר "ריאליזם סלקטיבי" המשתחרר מהקונבנציות הכפויות של התפאורה דמוית הטרקלין (איבסן, צ'כוב ושאו).
ה"גרופ תיאטר"- פעל ואוראגן ע"י פעילים, הואשם בקומוניזם. תופעה של עוינות בציבור האמריקאי כלפי התיאטרון כתיאטרון ע"י נציגים פוריטנים בקונגרס.
אודסט פיתח מחזאות ריאליסטית מתוך אמונה בצדקת ייעודו החברתי של התיאטרון על רקע שנות שפל כלכלי. המחזה "מחכים ללפטי" משקף אתגר חברתי בין מלחמ"הע ומקוריות צורנית שילוב יסודות אקספרסיוניסטים במחזה ריאליסטי. תבניתו אפיזודית מפוררת אך מסגרתו דרמתית מהודקת ע"י חשיפה רטרוספקטיבית ודמוית מציאות של הדמויות על רקע שביתת נהגי המוניות בניו יורק. "הריאליזם הסלקטיבי" של ההצגה מבוסס על מעט אבזרים פשוטים ודמויי מציאות המוצבים על בימה ריקה ומאפשרים חופש תמרון לדמיון הצופים ביצירת הזדהות עמוקה עם הנפשות הפועלות על הבימה. באמצעות הטכניקה המשולבת של ריאליזם תיאטרוני נרמז ויסודות אקספרסיוניסטיים עמומים מחזקת הצגה זו את המסורת האמריקאית של ריאליזם חדשני ויצירתי השואף להתקרב אל מחוזות האוונגד- הנמשכת עד לזמנינו.
"הקיצו ורננו" מחזה בעל נטייה מרקסיסטית, אבל ע"י שילוב התבניות של צ'כוב, איבסן ושאו, הוא יוצא מוצלח. קלרמן על אודסט: במחזותיו יש ציפיה דרוכה למרד ולמהפכה, אך חסר בהם הביטוי של השקפה פוליטית ברורה. רק שיקוף מרפרף של עמדת המעמד הבינוני נמוך בארה"ב. ההשתקפות רעננה של עולם לירי רגשי, ולא חשיפת המחשבה הפוליטית של שנות ה30 נותנת למחזותיו את האקספרסיביות והמשמעות המיוחדת שלהם.
המחזה "הקיצו ורננו" ממשיך את המסורת האיבסנית של ריאליזם עשוי היטב, משקף את מחזות שנות ה30 שעלילתם המלודרמטית ופטטית משובצת בנושאים חברתיים פסיכולוגים.
דריבר: הסיבה לחוסר ההתפתחות של התיאטרון האמריקאי בין המלחמות נובעת מכך שהיה המעוז האחרון של הדרמה הסקריביאנית ונשא את האתוס של ה"מחזה העשוי היטב". הוא הפך במהירות לתיאטרון מיושן משום שהיה חסר את תחושת הייעוד האנושי המציל מחזאות גדולה משחיקת הזמן.
לדעת הכותב דרייבר מתעלם מההשפעה של צ'כוב על אודסט, השפעה שהוא עצמו העיד עליה. אדטס מסנן את הטכניקה הדרמתית של צ'כוב ומכשיר אותה לדרמה האמריקאית שלאחר מלחמה"ע.
חשיבותם של אדסט ורייס קשורה בהפיכת התיאטרון האמריקאי בין המלחמות לנושא הדגל של הריאליזם התיאטרוני בעולם המערבי.
