וגנר גם חקר את האופרות שלו, והפרטיטורות(רשימת התווים) שלו כללו אותות משחק שהוא רצה. ב1876 הוא בנה בית בובות כפי שרצה(בביירות'-עיר גרמנית), כך שהוא עצמו יוכל להפיק את המוזיקה-דרמה בדרכו המדויקת. מקום זה הפך למפורסם. וגנר היה מרוצה מקדמת הבמה המשודרגת של תאטרון גותה בווינמאר, עם האפקט של לקרב את הקהל לבמה, אך כשמדובר באופרה הוא חשב שהקהל לא צריך להיות קרוב מדי בכדי לשמור על צורה יותר מלאכותית ולהגדיל את האשליה. בביירות' הוא שם את התזמורת מתחת לגובה הבמה ובמקום במרפסות הויקטוריאניות שבד"כ התזמורת שם, ובמרפסות הוא שם שורות של מושבים בצורה של משולש, מסודרות באופן עולה מהתזמורת ועד לגלריה של החלק האחורה של האולם. וכך הפך התאטרון המוזיקלי לאמפיתאטרון.
לדעתו של מבקר האומנות, הרברט ריד, האקספרסיוניזם הוא אחד מאבני היסוד המייצגות את העולם סביבנו. ריד נשאל מהן ציפיותיו מהאקספרסיוניזם בתיאטרון, וענה כי הקהל הסטנדרטי נוטה להיות מעורפל. במצב אחר, הוא עלול להגיד כי שחקנים יושבים על כסאות ומשוחחים אודות מגז האוויר, אך באקספרסיוניזם הם יעמדו על הכיסאות ויצעקו על העולם. הסיבה לכך אינה מובנת. מכל אבני היסוד בדרמה במאה הנוכחית , אף אחת מהן אינה הוכיחה עצמה יותר מזמינה, אך אלמנט אחד שותף לכל המחזות האקספרסיוניסטים, הוא האנטי ריאליזם הקפדני והמחמיר.
האקספרסיוניזם החל כסוג של טרנד חולף בסגנון נאו-רומנטיקה, וצמח להיות הפיכוח הדיאליקטי של סוג של ריאליזם. כמובן שהיום הוא מקושר, כמו שנראה בהמשך, יותר עם הדרמה הגרמנית הצעירה של העשור הראשון במאה העשרים שהוליד אותה, ואפילו תיאטרון אפיק נוכחי החזיק עצמו מקושר עם כל האקספרסיוניסטים שבהם הוא מורד. כיום, המונח מתקבל באופן כללי, אך לרוב מוגדר באופן יותר בהיר על-ידי המחזה שהמונח מיושם בו, ולא על-ידי המבקר שמשתמש בו. אף על פי-כן, בטכניקות הבסיסיות של האקספרסיוניזם ניכר סבל תמידי של כוח אדיר וחיוניות בסיפורה של הדרמה המודרנית, מחייבים ענקים גדולים כמו סטרינברג ואוניל, ברכט ואוקסאי.
המונח יושם קודם בציור. הוא הוטבע על-ידי הצייר הצרפתי ג'וליאן אוגוסט הרווה ב-1901, אך ג'ון ווילט מצא את התועלת שבו חצי מאה לפני כך. ב-1900 זו הייתה מילה שימושית בכדי להדגיש ציירים אימפרסיוניסטים ראשוניים באינדיווידואליזם אנרגטי, כמו ואן גוך ומאטיס, כל אחד מהם סירב להגיש בדיוק את מה שראה, במטרה, אמר ואן-גוך, 'לבטא את עצמו עם כוח'. היכן שהאימפרסיוניסטים ניסו לצייר מציאות חיצונית, האקספרסיוניסטים התעקשו להעביר את החוויות האישיות שלהם, את הרעיון הפנימי שלהם, של מה שראו. האקספרסיוניסט דחה במפורש כל סגנון ריאליסטי שהיה חיקוי ברור: הוא לא היה מעוניין במציאות אובייקטיבית, הוא סירב להיות מאוחר לפרטים של פני השטח. מעבר לכך, לאקספרסיוניסטים בציור אין כל פילוסופיה אסתטית ולא נטורליזם או סימבוליות ספרותית. האקספרסיוניסט תיאר ללא כל ספק, מציאות סובייקטיבית שלעיתים היית חריגה. בתיאטרון, סובייקטיביות כזאת יכולה להוליך קהל שלם ערני באופן קריטי, אך זה יותר מידי אישי, ולכן, עלולה לדחות את הסובייקטיביות לגמרי. לעיתים קרובות, מונח כללי משותף על-ידי צורות אומנות. 'אקספרסיוניזם' עבר ישר גם למוסיקה, ארכיטקטורה, שירה (טיפוסי לדמיוני, ליריקה חוזרת- חלקים בשירו של אליוט-The Waste land). בספרות (אנו עלולים לחשוב על 'יוליסס' שך ג'וייס בפרק Nighttown, או סיפורי הלילה של קפקא) אך זה היה מבוית ביחד הדרמה. 'האימפרסיוניזם' היה מונח הולם ליישום ברומן, היכן שהוא תואר כטכניקה שממירה את הראייה הסלקטיבית של הכותב לגבי המציאות, או המונח אינו יכול להיות מיושם באופן שמיש לאלמנטים היותר אובייקטיבים בדרמה . כעת, לבמה היה מושג שיוכל לזהות כל מחזה או הפקה שיוצאים מן המציאות ומראים חיים ברמה אישית גבוהה, באופן אידיאליסטי, הצורה של המחזה מביעה את התוכן שלו, ובמיוחד באופן בר ישום לתנועה הלהוטה אשר תפסה את ליבו של התיאטרון הגרמני בעשור הראשון של המאה ה-20.
רק לאחר מכן, מבקרי האקספרסיוניסטים, הכירו במיטיבי-לכת כמו בוכנר, סטרינברג ווידקינד, ואלו נחשבו כהמאסטרים החדשים. הסגנון התפזר ברחבי אירופה, הופיע בעבודותיהם של האחים קאפק בצ'כוסלובקיה, לנורמנד בצרפת ואו'קאסי באירלנד. באמריקה, ההתלהות אומצה על-ידי או'ניל ועודד מחקרים על-ידי רייס, ווילדר, וויליאמס ומילר. בסופו של דבר, יצאו כמה סרטים גרמנים יוצאים מן הכלל, ביניהם 'התא של ד"ר קליגר' של רוברט ווין (1919) ו'מטרופוליס' של פריץ יאנג (1926);שניהם סרטים ששווה לצפות בהם רק עקב הרשימה של סגנון האקספרסיוניזם המוקדם אשר הם משמרים. בעקבות הכישורים הרבים של קייזר וטולר, התנועה נעשתה יותר ממושמעת וקפדנית, ופרחה מחדש עם שינוי רדיקלי כדוגמא, במחזה של ברכט שאופיו 'האפי' נוגע במעין דרמה אבסורדית של המחזאים השווצרים פריסץ' ודורנמאט. הועידה החיה של האקספרסיוניזם הפכה להיות חלק מהמניה שהדרמטיסט העכשווי יכול לשלוף.
