אורתודוכסיה

מתוך הקרדו הקדום, יוצאים שני עיקרי אמונההמונחים ביסוד האמונה הנוצרית:

• שילוש (trinity), מסומל על ידי הטבילה. אדם נטבל שלוש פעמים בשם האב, הבן ורוח הקודש. מבנה הטבילה מוכוון לשילוש.
• התאנשות (incarnation), ההפיכה לאדם בשר ודם- מקבילה ומחוזקת על ידי ההשתתפות בסקרמנט של היוכריסטיה ( טקס הלחם והיין). על ידי הטקס מאשרים כי האדם השתתף בקורבנו של ישוע.

הרזיה (בחירה, אסכולה)

הרזיה משמע בחירה לא טובה ולא נכונה אשר יש בה מן הסכנה. בספרות של הדורות הראשונים של הנצרות, ההרזיה מזוהה עם הרעיון של גנוסיס (gnosis = דעת). זוהי דעת ששמורה למעטים ומצילה את האדם. מה אדם חייב על מנת להיוושע (אמונה..). הידיעה הזאת שמורה לגנוסטיקנים. אם כן גנוסיס היא סוג מסוים של הרזיה-דעה מאיימת על העולם הנוצרי והכנסיות.

הגנוסטיקנים מאמינים ב:

• דואליזם- ישנו אל טוב ואל רע
• דמיאורגוס-משמע אומן יוצר.
• דוקטיזם- פרושו בעברית הידמות. הנוצרים הגנוסטים אומרים כי לא מספיק להאמין כי אם להאמין מתוך ידיעה מסוימת, מתוך דעת. ישוע נדמה לנו כאדם אולם הוא אינו אדם. זו הייתה מעין אחיזת עיניים על מנת שאנשים יאמינו ויקבלו אותו. על ידי הדעת המיוחדת של האנשים היודעים להבחין בין טוב לרע, בין דעת לחומר, אלה הם אשר יוושעו בסופו של דבר. ישוע מביא ניצוץ אלוהים עמו מעולם אחר.

הדיכוי של האמונות הנ"ל היא שהביאה את הנצרות להיכן שהיא היום. לדעות אלה נעשה הרזיולוגיה-כלומר דעות שאינן נכונות. הכנסייה דוחקת אותם מן הזירה, פיזית ורוחנית.

אורתודוכסיה ( = הדרך הישרה)

הקהילה מיישרת את הדעות, כותבת את הכתובים ומאחדת אותם לביבילייה הנוצרית. הכנסייה בעצם מעמידה מסורת אחת ונכונה-המסורת האפוסטולית. קיבלנו אותה מן השליחים ועל כן עלינו לקיים אותה. הכנסייה מכירה בבישוף כסמכות בלעדית.

החשוב בין מעשי הכנסייה הוא הגדרת עיקרי האמונה: השילוש + התאנשות

הגדרת הדעה האורתודוכסית נעשית גם דרך סימבול  של הקרדו ("האני מאמין").

הגנוסטיקנים לא קיבלו את התפיסה האורתודוכסית באשר לאמונה בשילוש וההתאנשות של ישוע. מיסוד האמונה בכנסייה מנסה ליישב סוגיה זו על ידי קביעת דרך אמונה אחת.

השילוש (trinitas)

מדוע יש להאמין בשילוש ולא באל אחד? יש וויכוחים רבים סביב שאלה זו ואין תשובה וודאית לגבי תפיסת השילוש. ניתן לראות תפיסה זו כבר במקורות הקדומים. בפסוקים האחרונים בבשורה על פי מתי, ישוע אומר לתלמידיו:

הבשורה ע"פ מתי כ"ח 16-20

"… על כן לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב הבן ורוח הקודש ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם…".

במקביל יש הבחנה ברורה בין אב לבן וכי לבן יש תפקיד מובהק. הנצרות לא מדברת רק בשם אלוהות אלא מחלקת לכל צד תפקידים, שמה דגש מיוחד על הבן.

הבשורה ע"פ יוחנן א':

" בראשית היה הדבר (logos), והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר. הוא היה בראשית עם האלוהים. הכל נהיה על ידיו, מבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה. בו היו חיים והחיים היו לבני האדם. והאור מאיר בחושך והחושך לא השיגו… הוא בא אל שלו ואלה אשר לו לא קיבלו אותו (-היהודים לא קיבלו אותו). אבל לאלה אשר קיבלו אותו, המאמינים בשמו, נתן תוקף להיות בנים לאלוהים. לא מדם ולא מחפץ הבשר נולדו.. כי אם מאלוהים. הדבר נהיה בשר ושכן בתוכנו, ואנחנו ראינו את כבודו, כבוד בן יחיד מלפני אביו, מלא חסד ואמת…."

ישוע מוצג בתור הלוגוס  כאחראי לבריאה ולעולם הזה. יש כאן תפקיד ברור שהוא מקבל תוך שימת דגש על כך שנוצר מאלוהים עצמו והוא הפך אותו לבשר על מנת שיהיה בתוכנו. האב-הוא החלק השמור של האלוהות. הבן ורוח הקודש מוגדרים מעט פחות. יש נסיונות רבים להגדיר את ישוע במאות ה-2 וה-3. לעיתים מוגדר כלוגוס, כדעת. עוד סוגייה שעולה היא כיצד להגדיר את היחס בין האב הבן ורוח הקודש.

בניסיון לפתור סוגיות אלה, טרטוליאנוס, תאולוג מצפון אפריקה, מכניס לדיון זה את רעיון האישיות והדמות כמרכיב אלוהי. כלומר, ישנה אלוהות אחת המורכבת משלוש ישויות. משתמש במילה הלטינית Persona. משמעות המילה היא גם אישיות וגם מסכה. בעולם העתיק בתאטרון, היו דמויות רבות אולם מעט שחקנים. היה נהוג לעלות עם מסכות כאשר אותו שחקן החליף מספר דמויות. ניתן היה להציג משהו מורכב עם מינימום אמצעים אנושיים. זוהי בעצם הקבלה לאלוהות. הוא טוען כי האלוהות עסוקה במספר תפקידים. לעיתים היא האב, לעיתים היא הבן ולעיתים היא רוח הקודש. אותה אלוהות אחת, מופיעה תחת מסכות שונות. בימי הביניים, האל מוצג כבעל 3 פנים. כולם אלוהים במידה שווה אך אינם שווים אחד לשני.