מרטין אסלין- משמעות האבסורד/פרק 7
בבסיסו של תאטרון האבסורד עומדים טקסטים כמו "כה אמר זאטוסטרה" של ניטשה ו"המיתוס של סיזיפוס" של אלבר קאמי. בבסיסם של טקסטים אלו עומדת התפיסה של איבוד משמעותו ופשרו של העולם.
תאטרון האבסורד מהווה חלק מהמאמץ של אמנים להבקיע את האוטומטיזם של תודעת מצבו של האדם ולהעמיד את האדם מול הממשיות המוחלטת והראשונית של נסיבות חייו.
מצד אחד הוא מבקר קשות, בעזרת שימוש בסאטירה, את האבסורדיות של חיים משוללים כל הכרה ומודעות של המציאות הראשונית, ואת החברה הבלתי אותנטית וצרת המוחין (כמו במחזותיו של יונסקו "הזמרת הקרחת" ו"הכסאות").
ומצד שני, רובד עמוק יותר של תאטרון האבסורד מציג כי האבסורדיות של המצב האנושי עצמו בעולם שבו שקיעתה של האמונה הדתית שללה מן האדם את כל הוודאיות. כאשר אי אפשר עוד לקבל מערכות פשוטות ומושלמות של ערכים ושל גילויי תכלית אלוהית, יש לראות את החיים בממשותם הראשונית, המוחלטת.
האדם במחזות האבסורד ניצב פנים אל פנים עם ההכרעות הבסיסיות או המצבים הבסיסיים של קיומו (דוגמת הזמן-במחזותיו של בקט, בין לידה ומוות, החתירה לשווא להדיג בשכלו את החוק המוסרי המצוי לנצח מעבר להשגתו ועוד).
בעיסוקו בנושאים אלו מגלם תאטרון האבסורד חזרה אל תפקידו המקורי הדתי של התאטרון- העימות של האדם עם תחומיהם של המיתוס והממשות הדתית.
תאטרון האבסורד מבטא את היעדרה של מערכת קוסמית של ערכים ידועים ומקובלים, אין הוא מתיימר להסביר את דרכי האל לאדם אלא להראות (מתוך חרדה או הלעגה) את התגלותן של הממשויות הראשוניות בעיני יצור אנוש בודד ואת הצלילה למעמקי אישויותו על חלומותיו, משוגותיו וסיוטיו. המצב האנושי, תחושת ההוויה שלו עצמו. תוכן זה בהכרח ייצור צורה וייצוג שונה על הבמה.
תאטרון האבסורד אינו מעוניין להציג מאורעות וסיפור גורלן של הנפשות, מטרתו אינה להעביר מסר חברתי כלשהו (בניגוד לברכט), אלא מבקש להציג את מצבו הבסיסי של פרט אחד. אין השתלשלות רציפה אלא יש נסיון להציג הוויה ולכן יש שימוש בדימויים מוחשיים ופיוטיים.
תאטרון האבסורד משתמש ביסוד הפיוטי ולכן אין משמעות להתפתחות בזמן אלא יש נסיון להביא הכרה פנימית לעומק של רגע אחד ויחיד. מכיוון שאין אפשרות להציג דימוי מורכב זה ב"רגע", עליו להשתרע לאורך פרק זמן.
המאמץ להעביר תחושה שלמה של הוויה הינו נסיון להציג תמונה מהימנה של המציאות כפי שהיא נתפסת אצל הפרט (המשך של קו שהחל עם הנטורליזם). מטרתו לענות על שאלות כמו "כיצד חש פרט זה כאשר ניצב לנוכח המצב האנושי?" "מה משמעות התחושה להיות הוא?". המענה הינו דימוי פיוטי מורכב ורב סתירות.
בהשגת העולם ברגע כלשהו, אנו קולטים בו זמנית מכלול שלם של תחושות ורגשות שונים. אנו יכולים להעביר מראה מיידי זה ע"י פירוקו ליסודות שונים. הדימוי הפיוטי, על כפל המשמעות שבו והעלאה הבו זמנית של יסודות רבי פנים של אסוציאציות מוחשות, הינו אחד הדרכים שבהם יכולים אנו, גם אם באורך פגום, להעביר את ממשותה של הכרתנו הפנימית את העולם.
הבמה היא מדיום רב מימדי המאפשר את השימוש בו זמני ביסודות חזותיים, בתנועה באור ובלשון, לכן מתאימה במיוחד להעברה של דימויים מורכבים. תאטרון האבסורד נוטל לעצמו את החירות של השימוש בלשון כמרכיב אחד בלבד באוצר הדימויים הפיוטי והרב מימדי שלו. על יד העמדת השפה של סצינה מסויימת כניגוד למשחק, על ידי הורדתה לפטפוט חסר שחר, או על ידי ויתור על ההגיון המנומק היטב לטובת ההגיון הפיוטי של האסוציאציה, פתח תאטרון האבסורד מימד חדש של הבמה. ביקורת על לשון והפיחות בערכה ומשמעותה. הלשון נתפרעה בעידן של תקשורת המונית . יש להחזירה אל תפקידה האמיתי- ביטוי של תוכן אותנטי ולא הסתרתו, זוהי הסיבה לכך שליעתים קרובות בתאטרון האבסורד מוצגת התקשורת בין בני האדם במצב של התמוטטות.
מחזאי האבסורד מנסים לבטא הערכה ביקורתית על החברה המתפוררת שלנו, ע"י העמדה של תמונה מעוותת ומוגזמת בגרוטסקיות של העולם שנטרפה עליו דעתו. הם אינם רוצים שנזדהה עם הדמויות (בדומה לברכט, אולם אצלו זה לא עבד כי הקהל הוסיף להזדהות עם הדמויות). בתאטרון האבסורד, עומד הקהל לפני דמויות אשר מעשיהן סתומים במידה מרובה. עם דמויות שכאלה כמעט לא ניתן להזדהות; ככל שמעשיהן ואופיין מסתורי יותר, כן נעשות הדמויות אנושיות פחות וקשה יותר וראות את העולם מנק' השקפתן. אם איננו יכולים להזדהות עם הדמות ע"י עשייתה גרוטסקית, אנו רואים את אשר קורה לה מבחוץ ולא מנק' מבטה היא, ולכן אנו נצחק למראה מצבה המגוחך. תאטרון מעין זה הינו תאטרון קומי, חרף העובדה שתוכנו קודר, אלים וצורב. האבסורד חורג מהגדרת הטרגי-קומי ומשלב צחוק באימה.
