- פיקוד והנהגה טובה למוסלמים. ההנהגה בשטח הייתה טובה, מפקדים מהשורה הראשונה עם תושייה רבה (עמרו בן אלעאץ, ח'אלד בן אלוליד…)
- אמונה בצדקת הדרך – התפקיד של האסלאם. החיילים האמינו בצדקת הדרך וסברו שהם מפיצים דת חדשה, וההצלחה הצדיקה את הדרך.
- רצון לשלל ועושר של אזור היישוב. (מימוש חקלאות, פקידות ורישום מסודרים לגביית מיסים – ח'ראג' וג'זיה – על ידי כך יהיה ניתן לבנות ערים ולכונן שלטון מקומי מסודר).
עליית האומיים
מגמות כלכליות-חברתיות מתקופת הראשדון
- לא היו שיבושים רבים בחייה של האוכלוסייה הכבושה, וזו אף נכנסה לשגרה. האוכלוסייה הכבושה המקומית קיבלה אוטונומיה.
- שגשוג כלכלי כללי. מימד זה נבחן ע"י ארכיאולוגיה באמצעות גילוי ערים ושרידים אחרים של תרבות חומרים משגשגת שמעידים על כלכלה משגשגת.
- התחזקות העיור. לא כל הערבים היו בדווים, הם באו מערים גדולות (מכה ואלמדינה וכ'ו). הם הבינו את החשיבות של הערים הגדולות, ומחנות צבאיים (כמות כופה ובצרה) הפכו לערים גדולות. מאפיין זה בולט מאוד כנגזרת של שגשוג כלכלי.
- מעט התאסלמות. בראשית האסלאם עדיין קיים בין ויכוח בין הערבים המוסלמים ובין עצמם. חלק דוגלים בהפצה של האסלאם, ואחרים בהשארת המצב כפי שהוא ולא להפיץ את הדת. הצד שניצח בסופו של דבר הוא הצד האוניברסאלי שפנה לכולם ופתח את זרועותיו. בני העדות השונות קיבלו חופש פולחן ואוטונומיה קהילתית, לצד זאת הם שילמו מיסים, מעמדם הוגדר כבני חסות. עם זאת, בתקופה האומיית חל שינוי מסוים.
- הפרדה בין כובשים לבין נכבשים. הערבים בינתיים ישבו במדבר הסורי או במדברים אחרים, חלק התיישבו בערים (כופה, בצרה, פוסטאט וכ'ו), אך עדיין הייתה הפרדה בין הערבים הכובשים למקומיים הנכבשים.
- עדיין מעט התמסדות של המדינה. עמר הבין שהמדינה הולכת ומתרחבת וישנם משאבים רבים, ואין מנוס אלא לסדר זאת. הכובשים קיבלו את השפה המקומית והתנהלו על פיה בפקידויות. הם החלו לעבוד בשיטת ה"דיואן", המוסדות היו בחיתוליהם, ועם ההתרחבות מגיעה ההתמסדות.
התקופה האמיית
קצב הכיבוש פוחת, והמדינה האסלאמית מתמקדת בהתמסדות המדינה. (התקופה מתחלקת לשתיים)
- 750-661
- 14 שליטים מהמשפחה
- התקופה הסֻפיאנית: 684-661
- התקופה המַרואנית: 750-684
מעאויה היה מושל שהתחיל בתקופתו של עמר, המשיך בתקופת בן משפחתו עת'מאן, והתמודד ונלחם נגד עלי. כאמור, מעאויה היה המושל הכל יכול של סוריה רבתי, אמנם הוא לא היה שליט של פרובינציה מרכזית כמו עיראק או מצרים, אך הוא שלט באזור מרכזי מאוד.
- ח'ליפה לעומת מַלִכ
- ח'לאפה לעומת מֻלֽכ
- עמר השני (717-720)– יוצא מן הכלל?
- Julius Wellhausen: The Arab Kingdom and its Fall. המדינה הייתה ספק מוסלמית דתית, אלא יותר מוסלמית חילונית בתקופה זו.
- Martin Hinds and Patricia Crone: God’s Caliph
- מֻעאויה בן אבי סֻפיאן 680-661
מעאויה קובע את דמשק כבירת הח'ליפות, שכן שם רוב כוחו ישב.
מעאויה מינה נציבים לאו דווקא לפי ייחוס אלא לפי תכונות. לכן מינה כמושל לפרובינציה העשירה עיראק את זיאד בן אביה (השם מצביע על חוסר ייחוס), ואימץ אותו כאח. מעאויה יכל לסמוך עליו מאחר וזה היה נטול אינטרסים אישיים הנוגדים את של מעאויה. עיראק נשארה מוקד תסיסה אנטי-אמיית עד יומם האחרון, ובית אמיה השקיע משאבים רבים כדי לשלוט שם.
- אַשְרַאף – הנכבדים, ראשי השבטים. מעאויה עבד איתם והיה עמם ביחסים טובים, ולעיתים נאלץ לכופף אותם לרצונותיו. אך עדיין לא ניתן לומר כי מדובר במשטר נוקשה.
- וֻפוּד – משלחות שהגיעו לערים המרכזיות ולשליט.
- ימניית אלשאם – להבדיל מעת'מאן, מעאויה לא בהכרח הסתמך על בני משפחתו והקים שושלת של שבטים: "ימניית אלשאם" (يمنية الشأم). חלק מהשבטים הדרומיים הצפינו והתמקמו באזור סוריה רבתי עם הכיבושים. מעאויה מטיב עם אוכלוסייה זו, היה לפטרונם, ויוצר מהם מעין קואליציה. ממסגרות רופפות לא מחייבות, ניתנו שמות לשני הצדדים הגדולים. הדרומיים היו למעאויה ולאנשיו, משבטי ימן או כלב – צאצאי קחטאן, והצפוניים היו משבטי קיס או מצ'ר – צאצאי עדנאן.