מאבק בריאליזם

מעבר למאבק בריאליזם ובאימפרסיוניזם חשיבות האקספרסיוניזם בחדשנות האמנותית ובנסיונות הצורניים. נסיונות להפוך על פיהם את היסודות המקובלים של חיקוי המציאות. נסיונות לפסיפס תמונתי חסר קישור הגיוני שנועד לתת משמעות נפשית מטפיסית עמוקה. עלילות מבולבלות ע"מ לשקף הוויה נסתרת בעולם פיסי המשתקף בצורה חיצונית מעוותת. רדוקציה של חיים, אדם ושפה. דמויות אנושית הופכות לצללים, מסכות או רובוטים. דיאלוג דרמטי מתחלף מפרוזה יומיומית לשירה המנונית, קללות או שיבוצי שירה לירית. דמויות מדברות מעבר לזולת ולא אליו. סגנון טלגרפי, שתיקות או תנועות פנטומימה אילמות מרמזות למשמעות מבולבלת שקיימת במהותן האישית או ביחסי גומלין ביניהן.

מנק' מבט של היום, למרות שאולי נראה כמיושן וחוזר על עצמו, האקספרסיוניזם חשוב כחידושים אומנותיים וצורניים בדרמה המודרנית. חשיבותה ההיסטורית העקרית של התנועה האקספרסיוניסטית בדרמה ובתיאטרון העוצה בקיומה כמגמה אנטי-ריאליסטית ראשונה ומרכזית שבעקבותיה באו זרמים פוסט-אימפרסיוניסטיים נוספים כגון הפוטוריזם, הדאדאיזם ובסוריאליזם. וכן ההשפעה על תיאטרון הגרוטסקה והתיאטרון האפי. אבל ברור שהם לא הצליחו במשימה לחסל את הריאליזם. ההישג העקרי ארוך הטווח שלהם הוא דווקא בהשפעה המרעננת לחידוש פני הריאליזם במחצית ה2 של המאה 20.

ב. המחזאים האקספ' הושפעו מ"מחזות החלום" של סטרינדברג, אבל גם משייקספיר, לנץ, דירנס ועוד. וגם מהפסיכואנליזה של פרויד.

אוסקר קוקושקה. מערכון אקספ' גרמני ראשון: "רוצח תקוות הנשים". עוסק ב"מאבק המינים". דמויות יריבות "גבר" ו"אישה" בלי זהות אישית ובלי רקע עלילתי. שימוש בצבעי יסוד, בעיקר אדום. המטרה- להביא את הקהל להלם. אפקטים אירוטים וקרוטסקים. ב"איוב" שימוש בתחבולות סוריאליסטיות בצורה המשקפת את עולם התת מודע באימז'ים תיאטרוניים מוחשיים.

זורגה. מחזה "הקבצן" (מחזה אקספ' ראשון ויחיד). מחזה אוטוביוגרפי. משקף את לבטיו. חשוב מאוד בגרמניה. החשיבות העיקרית נעוצה בקשר הקיים במחזותיו בין הדרמה הנאו-רומנטית לבין הדרמה האקספרסיוניסטית. זורגה ממשיך את עקרונות "מחזה חלום" של סטרינברג אבל מתחדש באמצעות תחבולות תיאטרוניות: תפאורה- קירות טרקלין נפתחים להכניס את הקוסמוס. זרקורים- נודדים מפינה לפינה כמו בזרם התודעה בפרוזה. צבעים- (סימבוליזם צרפתי) צבע אדום = טירוף. ההשפעה של סטרינברג מתבטאת באפקטים המוחשיים וזרם האסוציאציות. אבל במקום שלל מקומות ומעברי זמנים- נסיון להבליט את זרם התודעה ללא ייצוג גורמים חיצוניים. במקום נדודים פיזיים – שרשרת זכרונות, קשר לא ברור מלכתחילא.

חידוש עיקרי של המחזה האקס':דמויות המשנה הן הקרנות נפשיות ואידאיות מעולמו של הגיבור המרכזי. (סטרינברג- הקרנות נפש הגיבור. זורגה- דמויות מופשטותצ מלאכותיות חסרות גיבוש פסיכולוגי) זורגה מופע מניטשה, אבל הגיבור שלו עומד בפני משימה של תיקון עולם. "הקבצן" הוא מחזה אישי בעיקרו אבל יש בו גרוטסקיות וביקורת סטירית- אופייני למחזה אקס' בהתפתחותו אח"כ.

ג. קייזר – הפך את האקס' לזרם מרכזי. (הוחרם עם עליית היטלר) גישתו התיאטרונית- יש להשתמש בכל סוגי הדרמה ותחבולות התיאטרון כדי לשקף בצורה חוזרת ונשנית את תפיסת עולמו. מחזות אידאיים, באופן פארדוקסאלי, בדומה לשאו- הוא מעוניין פחות בקונפליקט הפסיכולוגי הקונבנציונאלי של דמויותת אנשויות ויותר בהיצטלבות דיאלקטית של נקודות תצפית. אבל בניגוד לשאו ואיבן (הריאליסטים) הנפשות הפועלות חסרות כל תכונות אנשויות ופסיכולוגיות ומייצגות רעיונות וצורות מחשבה בלבד. לכן אין להם שם פרטי אלא כינוי ע"פ מקצוען או תפקידן. (בת, קופאי, אב, גברת וכו').

המחזה "מן הבוקר עד חצות" הוא "מחזה תחנות" בו קופאי בנק חסר שם עובר דרך שלבים אחדים בתהליך של גילוי זהותו העצמית. הוא בנוי על תבנית של מחזה-מוסר, לכל סטצנה יש סגנון תיאטרוני מיוחד המשקף שלב משמעות חדש בתהליך התקדמותו של הגיבור. הקופאי הבורח מייצג את כשלונה של האנושות להימלט מהיסודות המכניים של הטכנולוגיה המודרנית. שעבוד הפרט לאוטומטיזם החברתי משתקף בלשון הקלישאות המכנית החוזרת על עצמה ובעולות סטריוטיפיות של הדמויות. גם בטרילוגיה "גז" הוא מציג את האידיאליזם האנושי המובס ע"י התפתחות הטכנולוגיה של החברה.

ההצגה מחצינה את עולמו הנפשי של הגיבור ומקרינה את המתרחש בנפשו באמצעות התפאורה ומרכיביה, התאורה וצבעי הבמה. לשיקוף העולם הכאוטי והמעוות של הדמויות כמו גם לתיאור הנושאים המרכזיים השתמשו המחזאים האקס' בתפאורה מעוותת ומקוטעת בהשפעת סטרינדברג, ולא במערכת תפאורה שלמה ודמוית מציאות. האקס' הרבו להשתמש בצבעים מוגזמים ולעיתים צעקניים, כשם שהשתמשו בתאורה חזקה שהבליטה צללים או זויות בלתע טבעיות. בטכניקה כזאת המחישו את עיוות הערכים האנושיים, כפי ששיקפו זאת בעלילות המפוררות והמבולבלות ובדמויות הגרוטסקיות חסרות השם והפרצוף – שקייזר כינה אותן בשם "פיגורות". ההמונים מוצגים כגוש חסר פרצוף אנושי והם מונעים בקצב ריתמי ולעיתים מכני.