לא ניתן למחול על חטא מוות.
- Wergild: השבטים הגרמניים היו חברה ללא מערכת משפט כתובה כשהדין המרכזי הנהוג אצלם היה נקמת דם. כאשר הם מתחילים להתיישב בערים/ כפרים, מתחיל תהליך של ריכוך נקמת הדם ומומצאת שיטה שתחליף את נקמת הדם. שיטה זו היא שיטת תמחור פשעים, על פיה על כל פגיעה ניתן יהיה לשלם כסף/ קנס כפיצוי על הפגיעה. המחירון נקבע על פי שני דברים:
- מה נעשה?
- למי נעשה? (מאיזה מעמד הוא מגיע, גבר או אישה, גיל)
- המניע אינו נלקח בחשבון!
- Liber penitentiales: דומה לוורגל, אולם בתוך העולם הכנסייתי: ספרים עבור הכומר המוודא. בספרים כתוב החטא ומה העונש שיש להטיל בעבורו כדי שהאדם ייכפר. מחירון זה מאפשר כפרה ותיקון חטאים. לכנסייה יש את היכולת למחול חטאים.
- הכווונה בחטא-פטרוס אבלאר מתחיל להתייחס לכך במאה ה-12.
- החסד:
החסד האלוהי הוא מתנה הניתנת לנו על ידי האל, לא בזכות אלא בחסד. בימי הביניים מתחילה להתפתח תפיסה של החסד האלוהי כמעט כמהות, כחומר. זהו משהו שניתן לאגור אותו ושהכנסייה היא המחזיקה אותו. החסד הגיע ממותו של ישוע על הצלב. הקרבתו למענינו היא מה שהעניק לכנסייה את החסד. כל המרטירים והקדושים מעצימים את אוצר החסד שבידי הכנסייה. הכנסייה קיבלה זאת מאחר וישוע אמר לפטרוס כי הוא יבנה את כנסייתו והעניק לו את מפתחות השמיים. על ידי זה פתח את הפתח לאגירת החסד על ידי הכנסייה. בשל כך, האדם הפשוט יכול לקבל חסד מהכנסייה, וכן אין ישועה מחוץ לכנסייה. זאת מאחר ורק באמצעות החסד ניתן להגיע לישועה. נקבל חסד מהכנסייה באמצעות סקרמנטים-אלה נתפסים כצינורות שדרכם עובר החסד מן הכנסייה אל המאמין. מריה גם היא מחזיקה בחסד. בברית החדשה: לוקס 1:28, "שמחי ברוכת החסד (gratia plena), ה' עמך". על כן מריה היא מלאת חסד ואנו כמאמינים נתפלל למריה "השתדלי למעננו עתה ובשעת מותנו".
כדי שהסקרמנט יפעל , צריך כנסייה ואמונה! על האדם הפרטי להתכוון ולהאמין. בשלהי המאה ה-11, ישנו שינוי המשפיע על תולדות הנצרות המערבית והקתולית. האפיפיור אורבן השני בנאומו בועידת הכנסיה בקלרמון הוא מזמין את אבירי אירופה לצאת למסע הצלב. הוא אומר את הדברים הבאים: מציע מחילה בלי אמונה, אלא רק על ידי יציאה למסע. הוא משנה את האופן בו ניתן לקבל חסד אלוהי:
"כל אלה ההולכים שיאבדו חייהם, בין בצאתם, בין בחציית הים ובין בהילחמם בפגנים – תעמוד לזכותם מייד מחילת עוונות (remissio peccatorum). אנוכי מבטיח להולכים מתת (donum) זו מכוח הסמכות האלוהית המוקנית לי."
בהמשך גם מי שרק יוצא (ולא מת במסע) למסע ומי שממן את המסע ייקבל מחילת עוונות. הכנסייה מבינה כי זהו כוח אדיר לגיוס משאבים. הכנסייה מתחילה למכור אינדולגנציות-שטרי מחילה. הם אינם ספציפיים. ניתן להגיע ולרכוש מחילת עוונות.
יום הדין האחרון
הסוף הינו יום הדין האחרון. לפני יום הדין תהיה תחיית המתים, ישוע השופט יגיע. כלל האנושות תעמוד לפניו והוא ישפוט מי לגיהנום ומי לגן העדן. בחזון יוחנן ובבשורת מתי יש תיאור של יום הדין. אי אפשר לדעת מתי יגיע יום זה אולם יש סימנים מקדימים. עולה השאלה היכן נמצאים המתים שמתו בנתיים באלף השנים מאז עלה לשמיים. המתים מתוארים "כיושני עפר", אולם אין לנו מושג מה קורה איתם.
אוגוסטינוס דן בסוגיה זו:
"בזמן שבין מותו של אדם לבין תחייתו יש לנשמתו מקלט סודי, שכן כל אחד ראוי למנוחה או לייסורים בהתאם למעשיו זמן שחי בגופו. אין להכחיש שנשמות המתים נהנות מחסידותם של חבריהם החיים כאשר קורבן ישוע מוקרב עבור המתים או תרומות ניתנות לכנסייה. אבל אמצעים אלה עוזרים רק לאלה אשר היותם חיים זכו להיות ראויים לכך. שכן קיים אורח חיים שאינו כה טוב עד שאינו זקוק לעזרה לאחר המוות, אך עם זאת אינו כה רע עד שדבר לא יעזור לו. כאשר קורבן מוקרב בעבור המתים שנטבלו (בין אם על המזבח ובין אם בתרומות), אלה הן מתנות תודה עבר הטובים ביותר, כפרה עבור מי שאינם רעים לגמרי, ובעבור הרעים גם אם אינן יכולות להועיל למתים, הן מהוות נחמה עבור החיים. במקום שיש בהן ערך הן מביאות לכפרה מלאה או לפחות לכך שהעונש יהיה נסבל יותר. "
- רוב האנושות נמצאת תחת הקטגוריה non valde male, כלומר לא רעים לגמרי. כלומר, הם יכולים להיעזר בעזרת החיים. על פי אוגוסטיניוס יש כאלה שלא צריכים את עזרת החיים ויש כאלה שכן.
