כל הז'אנרים מהעת החדשה הם דחף של מציאת התשובה. התשובה של איבסן למהי המציאות היא דיון. הוא לוקח את הצורה הבורגנית של המחזה העשוי היטב ובאמצע עושה שינוי. מסרב לתת פיתרון טוב – יש בעיה. דמויות יושבות על הבמה ודנות: מה מקומה של האישה? האם ניתן לבחור אם להיות בובה או לא? וכו'. הסקנדל של בית הבובות הגיע למצב כזה שכאשר עשו ארוחה על ההזמנה לארוחה היה כתוב "נא לא לדבר על בית הבובות". התשובה הצורנית של איבסן הייתה לשים דיון על הבמה. ניראה שיש מחזאים שחושבים שהתשובה לשאלה היא תשובה פיוטית: רק מתוך הרוחניות אפשר לתפוס את מקומנו בעולם. כאשר נותנים בתיאטרון תשובה הנוטה יותר לכיוון הרוחני, פנימי סובייקטיבי, מבנה המחזה והצורה של המחזה משתנים. אידיאולוגיה מקבלת צורה אומנותית, או לכל מבנה או צורה אומנותית יש אידיאולוגיה. כאשר מסתכלים על פיקאסו – לכל יצירה יש השקפת עולם.
קרל מארקס ופרדריקס ניצ'ה: מהפכנים של המאה ה-19. נגד מי הם מחו? נגד הסדר החברתי של אותה התקופה – נגד הבורגנות. לאחר המהפכה ותזוזות מהכפר אל העיר. מה שהיה חשוב בתקופה זו היה המעמד. הם מרדו נגד כל התפיסה והרעיון של עולם בורגני. לעולם הבורגני יש השלכות: סדר מסויים שמדכא את השכבות החלשות וכדומה. מרקס הסביר שהעולם הזה חייב לקרוס ושהוא יקרוס תבוא מהפכה ויבוא סדר חברתי חדש – שיווין בין בני אדם באשר הם, כאשר המעמד העיקרי, הפועלים, יכנס למקום הנכון שלו, יהיה המעמד השולט. כתוצאה מזה המבנה והתפיסה החברתית תהיה אחרת. מה שאפיין את מרקס: הוא היה מטריאליסט, ביסס את תפיסותיו על כלכלה. האמין שאם משנים את הסביבה החומרית החברה והאדם ישתנה. ההוויה קובעת את התודעה. אם שמים אותנו בתוך ארמון התודעה תשתנה בהתאם לסביבה החומרית. אם משנים את העולם אנחנו משנים את האדם. ניצ'ה היה אידיאליסט. האמין כי האדם עם הרוח החזקה, האינדיבידואל, יקבע את גורלו. לפי הרוח והאמונה ניצור עולם חדש. שתי השקפות אלו ניבו את ההתמוטטות של העולם החדש שהייתה במלחמת העולם הראשונה.
אחת הדרכים שאנחנו יכולים לדעת שהעולם שלנו מעורר, אם אנחנו אנשים לא יציבים, היא מהירות, השתנות סגנונות באומנות. דרך הערעור של קונבנציות, מסכמות. קונבנציה היא משהו שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. כל קונבנציה היא מלאכותית. במאה ה-19 הקונבנציות השתנו באופן מהיר. אנחנו באים לתיאטרון עם ציפיות קונבנציונליות המבוססות על מה שאנחנו יודעים על הקונבנציה. כשאנו מגיעים למקום עם ציפיות והן לא מתממשות בימינו זה לא נורא אך במאה ה-19 מצב זה קיבל אור של אלימות, דם ויזע. ההשתנות המהירה של קונבנציות בתקופה זו היא לא רק השתנות ממחזאי למחזאי ומאדם לאדם אלא גם מתוך האנשים עצמם.
אחד הדברים שמאפיינים את התיאטרון המודרני ומבדילים את התיאטרון המודרני משאר סוגי התיאטרון הוא ריבוי הז'אנרים. לא רק שיש ז'אנרים שונים ורבים, אחד הדברים שמאפיינים את התיאטרון והדרמה המודרנית הוא שלא מחפשים יופי אלא את האמת. בכל אחד מהז'אנרים שנעסוק בשיעור זה ישנה אמת של אותה התקופה. לכל צורה שאומנות יש השקפת עולם – הצורה השונה של האומנות מבטאה ראיית עולם אחרת.
וורינגר, 1906 (הפשטה ואמפטיה): טוען טענה מאוד מעניינת ומאוד גדולה כי בתחילת המאה ה-19, המאה ה-20 הוגים אישרו לעצמם לטעון טענות גדולות על סיוויליזציות. הוא טען כי תרבויות שהרגישו טוב בעולם נהגו לצייר אומנות שהיא העתקה של המציאות (מימטית). כדוגמא הוא מביא את יוון העתיקה, ששם הפסלים מאוד מפורטים, אפשר להביא גם את תקופת הרנסאס – דוינצ'י וכמוהו. תרבויות שסוגדות לעולם הבא, למוות, למשל המצרים נוהגים לייצר אומנות מופשטת.
במאה ה-19 יש שני זרמים של מחשבה עיקריים שהתפתחו בו זמנים כתוצאה של תמורות חברתיות: השקפה מדעית, טכנולוגית (דרווין והביולוגיה למשל), הגישה המדעית מדגישה אמונה של חקירה, אובייקטיביות – תפיסה חומרית, העולם עשוי מחומר ואנחנו יכולים לגלות את החוקיות, את הפיזיקה, איך העולם מתפקד ובכך אנחנו יכולים לשלוט. בפילוסופיה קוראים לגיזה זו פוזיטיביזם. גישה זו מקבילה בתיאטרון לריאליזם. כתגובה לאיבוד כוח הדת, היא חיפוש אחר מחשבות רוחניות. החיפוש והאמונה ברוח האדם, ברעיון, באידיאה. שיש יותר כוח באינטואיציה מאשר בחומר. לפי גישה זו העולם עשוי מרעיונות, הכיווון הזה נקרא אידיאליזם והוא מקביל בתיאטרון לסימבוליזם.
מצד אחד יש לנו את דרווין בכיוון המדעי ומהצד הרוחני, האידיאליזם הוא ניטשה – ניטשה ראה ברוח האדם את היכולת להשפיע ולשנות ולהרוס את החברה הקיימת.
כשלומדים תיאטרון ואומנות בכלל יש לשים לב לקונבנציות. שינוי קונבנציה הוא דבר שקשה מאוד לקבל. שינוי של קונבנציה הוא גם שינוי תודעתי. התיאטרון המודרני אומר בעצם שאפשר לראות את העולם בצורה שונה. האמת באה לידי ביטוי בצורות חדשות. בצורה תיאטרונית מנסים ללמד אותנו, מראים לנו דרך חדשה לראות את העולם. תיאטרון האבסורד – המבנה שלו, הדמויות שעולות על הבמה, דרך זה רואים את העולם בצורה אחרת.
