המעבר מיוונית לרומית

* אוגריוס מפונטוס: הוא התאורטיקם של הנזירות. מפתח את המונחים של אפאתיה = שחרור מכל התאוות והתשוקות של האדם. עוד מונח שפיתח הוא "מחשבות" = טרדות, דברים המובילים לחטאים.

סקרנות במערב:

המעבר מיוונית לרומית

הנזירות מתפשטת לאירופה, וחלק מהאנשים משמעותיים למעבר זה  (מאה 4, ראשית המאה ה-5) הם:

הירונימוס
(Jerome) [420-345]

רופימוס מאקווילאה
(Rufinus of Aquileia) [411-345]

יוחנן קאסיאנוס
(John Cassian) [430-360]

במאה ה-5 וה-6 מתווספים מרכזי נזירות חדשים באיטליה וצרפת.

 

הנזירות-הבנדיקטנים – הנזירות המערבית

תופעת הנזירות נולדה במזרח של העולם הנוצרי. הייתה במידה רבה תגובה לשינוי הגדול שעברה הנצרות בעקבות הפיכתה לדת מותרת. הצהרת מילאנו-313. כאשר הנצרות מגיעה למערב, הרעיונות אומנם דומים אך המציאות החברתית ובעיקר הפוליטית תרבותית במערב היא שונה לגמרי. על כן הנזירות מקבלת אופי שונה גם כן. במערב, לא הייתה קיימת נזירות מתבודדים במדבר. גם תופעת הלאורה (נזירות משולבת בין התבודדות לחיי קהילה) אינה קיימת במערב. נסייג ונאמר כי במאה ה-12 ינסו זרמים מסוימים לחכות זאת אולם הם עדיין נחשבים תופעה שולית. אם כן קיימת רק הנזירות השיתופית. זוהי קבוצת אנשים המחליטים להקדיש עצמם לאל. הם נודרים להקדיש עצמם אליו, אולם הדבר החזק בנזירות המערבית הוא הרצון להסתגר ולצור אי של תרבות, השכלה ושימור ידע שאינו נוגע בכלל העולם שמסביב. במערב הכאוס הוא טוטאלי והנזירות מבקשת להתרחק מכך ולהסתגר בתוך עצמה. הנזירות מגיעה למערב במהלך המאה ה-5. אנשים שונים מתחילים להקים מנזרים. ביניהם אוגוסטינוס מהיפו (354-430). לרוב, כאשר אדם מקים מנזר הוא כותב תקנון שעל פיו המנזר יתנהל.

בנדיקטוס מנורסיה (480-550), הוא נזיר איטלקי במאה ה-5, שעובר התגלות שלאחריה מבין כי הוא  צריך לפרוש מחיי העולם הזה. הוא אינו איש כנסייה. הנזירות בתחילתה הינה תופעה של חילוניים ולא אנשי כנסייה. בנדיקטוס מנסה להתבודד אולם מהר מאוד הולכת אחריו קבוצת אנשים והוא מחליט להקים מנזר. יחד עוברים למקום הנקרא מונה קסינו (Monte Cassino), שם הם מקימים מנזר עם תקנון. לבנדיקטוס יש חשיבות רבה, מאחר והתקנון שכתב הופך לדפוס הנזירות המקובל במערב בכל ימי הביניים המוקדמים.

הרגולה הבנדיקטינית:

התקנון שכותב בנדיקטוס מבוסס בחלקו על תקנון הנקרא "תקנון המורה" שאין יודעים מי כתב. ייחוד התקנון אינו בייחודיות שלו כי אם בפירוט הנרחב שלו. הוא כולל 73 פרקים + הקדמה, ועוסק באופן פרטני בכל פרט ופרט בחיי הנזירים במנזר. הדבר חריג בנוף הנוצרי שכן הנצרות אינה רגילה למצוות. הבסיס לחיי הנזירים מבחינת בנדיקטוס, הוא חלוקת היממה בין שתי פעילויות מרכזיות: תפילה ועבודה. קהילת הנזירים מתכנסת במשותף כשמונה פעמים ביממה ומתפללת יחד. כל היממה בנויה על פי החלוקה של שמונה התפילות.

במנזר בנדיקטיני, הנזירים עובדים, כאשר אינם עובדים הם מתפללים. הם מחויבים לדעת קרוא וכתוב (במאה ה-6 הדבר אינו מובן מאליו לאנשים חילוניים). על כן, בכל מנזר יהיה בית ספר וספריה. מי שמצטרף למנזר, איננו יודע קרוא וכתוב והמנזר מקנה לו יכולת זו. כל נזיר, מקבל רשימת קריאה שנתית על ידי אב המנזר שעליו לקרוא. המנזר חיי כקהילה. כל הנזירים שווים זה לזה, למעט שלושה יוצאים מן הכלל:

ישנם מנזרי גברים (באותו הזמן מתפתחים מנזרי נשים במזרח).

הנדרים:

המנזרים הופכים לפיתרון חברתי כלכלי עבור בני האצולה. זהו מוצא מכובד. מי שאיננו יכול להיות אביר (בשל מוגבלות פיזית וכו'), המנזר הוא פתרון טוב עבורם. לכן אנו מוצאים כי פעמים רבות במשפחות האצולה הבנים השניים והשלישיים ילכו לעולם הכנסייתי או לעולם הנזירות. בקרב הנשים הדבק מובהק יותר. נשים שלא רוצות להתחתן ומעוניינות לרכוש השכלה, ילכו למנזר. אם מנזר הוא תפקיד בעל כוח רב. היא אחראית על ניהול הקרקעות והאיכרים העובדים אותם השייכים למנזר. זהו אחד התפקידים החשובים ביותר לנשים בימי הביניים (להוציא מלכה).

שלושת נדרים אלה, מאפיינים את כל זרמי הנזירות באשר הם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *